ה"גולדן-רינג" בטבריה

 

אח……איזה שירים יש בגלגלצ בשעה 04:45 בבוקר. השירים הכי יפים ביום, כיאה לשעה היפה ביותר. תוסיפו לזה בשעה 05:00 את מארש צה"ל, שמכניס לאוירת טכס סיום בה"ד 1,  ואני כבר רואה את ההורים שלי דומעים, ואת רס"ר טאיטו צועד במגרש המסדרים בצעידה ההיא עם הנפת הידיים עד גובה האף…..תענוג….בעיקר שאיתי ואני בדרך לרכיבת יום שישי מיוחדת, ארוע אופניים ענק בטבריה, שהתקיים ביום שישי שעבר, ה"גולדן רינג".

ה"גולדן רינג", הם רצף של רכיבות אופניים עממיות, המתקיימות בכל רחבי הגלובוס מידי שנה, כדי להכיר לאוכלוסיית רוכבי האופניים בעולם, מקומות ואתרים מגוונים. הארוע מתקיים בטבריה השנה כניסוי שאם יצליח, תכנס טבריה למפת ה"גולדן רינג" העולמית. הארוע מתקיים יום אחד אחרי מרתון טבריה המסורתי, ומצטרף לסוף שבוע ספורטיבי במיוחד בעיר.

הארוע התחלק ל 4 מסלולים, מסלול עממי 20 ק"מ בכביש, מסלול שטח 35 ק"מ, מסלול הקפת הכנרת בכביש 60 ק"מ, ומסלול הקפת הכינרת כולל דרום רמת הגולן 90 ק"מ – המסלול בו השתתפנו, יחד עם עוד 10 חברים במועדון הרכיבה "מצמן את מרוץ טבריה".

כבר במיגדל מצאנו עצמנו בין מכוניות עם אופניים על הגג, או מאחור, ובכניסה לטבריה, הבנו שמשהו גדול קורה, המוני רכבים עמוסי אופניים בכיוון פארק ברקו, הפארק החדש שהקימה עירית טבריה, מול חוף גיא. מגיעים למקום, ומייד מזהים שהארוע המוני. מאות רוכבים ורוכבות, לבושים במיטב מסורת הטייטס, חולצות צבעוניות, וקסדות כבר צובאים על התורים האינסופיים של הרישום. נרשמנו, וכבר הכרוז מודיע שהזינוק למיקצה ה 90 ק"מ, יוצא מייד – איזה כיף,7:00 בבוקר, כמעט בדיוק בזמן.

בדרך, איתי ואני ניסינו לנחש, שלארוע בסדר גודל של 1600 רוכבים, ירשמו הרוב המוחלט למסלולים ה"שפויים", ויהיו אולי 100 מטורפים שיעשו 90 ק"מ. טעינו, ובגדול. לדעתי יותר מ 300 רוכבים יצאו למיקצה ה 90 ק"מ, הצפיפות בזינוק היתה רבה, אבל זהו…. אנחנו בדרך. לא ציפינו לזה, אבל המשטרה סגרה את כל הכבישים שרכבנו בהם. ההרגשה בכבישים נטולי מכוניות, היא אחרת לחלוטין…. שקט ועוד שקט, הנאה ברמות  לא חוקיות.

החלטנו לפתוח לאט ובקלילות…. לשמור את הכוחות לעליה, ב-הא הידיעה, חמת גדר. רכבנו לצד עשרות רוכבים, חלקם רוכבים לבד, חלקם עם חבר, וחלקם בתוך קבוצה רשמית גדולה, במדים אחידים, שדוהרים קדימה באיוושת צמיגים, בשני טורים, בהובלת המאמן, בדיוק  כמו שכתוב בספר.

עוברים את צמח, ומתקרבים ל"שוס" של היום, ככל שמתקדמים לעבר חמת גדר, מזהים את אלו שלא ידעו בדיוק למה הם נרשמים, והתחילו לצעוד עם האופניים לצידם, כבר בכביש המערכת, עוד לפני העליה הגדולה…." הם עוד לא יודעים מה מצפה להם" אני חושב לעצמי…. ומתחיל לטפס את המעלה התלול ביותר לגולן, ואחד התלולים והקשים בארץ.  מתחיל לאט, מידי פעם מציץ בשעון הדופק, מוודה שהכל כרגיל, הרי כבר עשיתי את העליה הזו איזה 20 פעם… היא צריכה כבוד העליה הזאת…אני זוכר כל הזמן את שני ה"קירות" שיש בעליה, כ 17% שיפוע קשה, שמחכים לי….בנתיים אני מסתכל בנוף המדהים תוך כדי שעוקפים אותי רוכבים מתנשמים… עד  ה"קיר" הראשון. חיוך נמרח לי על הפנים כשאני מזהה את כל אלו שעקפו אותי מקודם, הולכים לצד אופניהם, ואני מתנשם כמו קטר קיטור ישן, ממשיך בעליה ה"קורעת" הזאת. בולע עוד ג'ל אנרגיה, וב"קיר" השני, כבר חגיגה שלמה, של הולכי רגל, ואני ממשיך לפדל…."אז בכל זאת אני שווה משהו", אני חושב לעצמי, וממשיך. פנים מוכרות מצד שמאל שלי, המוח נטול החמצן עושה קלקולציה קטנה ואיטית, יש זיהוי. יובל מאל-רום, רכבנו יחד בכמה טיולי שטח. פטפטנו לנו כמה דקות במעלה העליה הקשה (יש דבר כזה, דיבורים בעליות….נסו ותהנו), עד שברח לי ונעלם אי שם מקדימה.

זהו. נגמרה העליה. אני מרגיש מצוין, וממשיך לי צפונה בתוך הרוחות המזרחיות החזקות, של שעת בוקר זו בדרום רמת הגולן. עוקפים אותי שני רוכבים שמזמינים אותי "לשבת" עליהם, שפירושו לרכב אחריהם בצמידות, בטור, מה שאומר שהראשון סופג את הרוח, ואלו שאחריו מתאמצים פחות ברכיבה. אני "מתישב" עליהם, ואנחנו טסים במהירות של מעל 30 קמ"ש…איזה כיף, אנחנו עוברים רוכבים שעצרו בצד הדרך לנוח לאחר העליה הקשה, ועוקפים רוכבים אחרים, איזה קצב…. תחנת רענון בצומת קיבוץ אפיק, אני לא עוצר, ושועט קדימה בירידות במהירות 75 קמ"ש….הכבישים סגורים לחלוטין, והירידה מדהימה מאי פעם.

צומת כורסי, ואני מזהה את טורי המכוניות הארוכים, ואת המשטרה שצריכה להתווכח עם כל נהג שמחכה. לא קל להם למשטרה ביום כזה, אבל דוגרי, אם היו מודיעים מראש על סגירת הצירים, באופן שאנשים היו מוכנים לכך מראש, אולי היו נחסכים מהם כל הוויכוחים האלו…מה לעשות, בארץ לא מקבלים עדיין את העובדה שסוגרים כביש בגלל רוכבי אופניים, הרי בקושי עוצרים שעוברת רכבת….אם תהיו באיטליה או צרפת, ויסגרו לכם כביש, בגלל ארוע אופניים, ותראו מרחוק וויכוחים עם השוטר, תתקרבו בשקט בשקט, ואני מבטיח לכם שתגלו שהמתווכח היה איתכם בטיסה . הבטחה. מנסיון.

אני רוכב לי במישור בכביש סובב כנרת, לכיוון כפר נחום, ומתחיל לעקוף עשרות רבות של רוכבים  במסלול ה- 60 קמ, הקפת הכנרת, שרוכבים על אופניים מכל הגדלים, מכל הסוגים ומכל הגילאים. פשוט יום חג לרוכבי האופניים.

נכנסים לטבריה, מרכז העיר סגור לגמרי ע"י המשטרה, שמפנה אותנו לרחוב הגליל, במסלול שנגד כיוון התנועה. כנראה שאם הייתי נכנס לאיזו עיר באירופה, בסיטואציה דומה, הייתי זוכה, עם שאר הרוכבים לקהל רב של צופים מריעים משני צידי הרחוב ילדי בתי ספר, שלטים, תזמורות, להקות מחול, ומה לא… בטבריה זה היה קצת שונה, הרחובות ריקים, ורק כמה עוברים ושבים ממורמרים מסתכלים עליך, עם אש בעיניים, על שהרסת להם את היום….

נו טוב, אחרי הכל כולנו במזרח התיכון…..

אלי מוסקוביץ

emosko@gmail.com

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה אופני שטח, רכיבת אופניים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

איזה עולם קטן……

מיד אחרי סוכות, הסכמנו אשתי ואני שבחנוכה אנחנו נופשים עם הילדים.

איפה?

באילת.

לאחר סקר קצר, הזמנו חדר במלון ל 5 ימים באילת בחנוכה. גם חברים טובים שלנו מאיזור המרכז יהיו באילת. איזה כיף. לי היה ברור שאני לוקח אופניים לאילת. לאשתי זה היה קצת פחות ברור. עם התקרב מועד הנסיעה, אשתי הראתה פחות ופחות התלהבות לשיתוף האופניים בחופשה המשפחתית. טיעונים כמו "אני אהיה לבד עם הילדים, ואתה תעלם לך…." עלו וצצו להם…. בצר לי, ועם התחושה שאני עומד להפסיד את הקרב הזה התחייבתי: "אני לוקח את האופניים, ואני מתחייב שלא תרגישי שהבאתי אותם !" כנגד טיעון שכזה- אף אחד לא יכול לעמוד.

מוצא"ש, נר שני של חנוכה, אנחנו מעמיסים את הרכב, וגם אופני הכביש שלי מועמסות, אחר כבוד,  על המנשא האחורי באוטו. בשעה 03:00 לפנות בוקר- אנחנו יוצאים לאילת.

הנסיעה הלילית ברכב לאילת, במשפחתנו, היא חלק מהחוויה. נכון שאין מה לעשות באילת בשעה 8:00 בבוקר, אבל אנחנו לא מוותרים. הילדים ישנים רגועים באוטו, ואנחנו מפליגים לתוך הלילה בדרכנו דרומה. שקט באוטו. בזמן שאשתי מהרהרת איך "לתזז" אותנו בבילויים משפחתיים באילת, אני מתכנן את הרכיבות המדהימות שיהיו לי. ברור לי שכדי לעמוד בהבטחתי, אצטרך לקום מוקדם מאד בבוקר. זה המחיר, אין ברירה.

ביוטבתה, שבע בבוקר, אנחנו עוצרים לארוחת בוקר מסורתית של היורדים לאילת. נכון שאת השוקו שלהם אפשר היום להשיג בכל פיצוציה מצויה בחצי מחיר, אבל מסורת זו מסורת. כמו שהיה שירדתי בגיל 10 עם ההורים שלי לאילת, ושתינו את השוקו הזה, שהיה הכי טעים בעולם.

 כאן מתחוור לנו שגם השנה, אילת תהיה בדיוק כמו שאנחנו מכירים בחנוכה. מלאה בדוסים מכל הארץ. כבר  במגרש החניה ביוטבתה רואים את האנשים עטופי הטליתות, טרוטי עיניים, מתפללים להם בין דמויות הפרות הפזורות להם ברחבת האורחן, וכבר מזהים חצי ממושב אבני איתן, שירדו לטיול מסורתי לסביבת עיר הקיץ הנצחי. אחרי שאמרנו שלום שלום, לכל מי שהכרנו, המשכנו לאילת.

את החדר, כמובן, אי אפשר לקבל בשעה 8 בבוקר, אז הילדים הקטנים בבריכה, ואני יושב על שפת הבריכה, עם בתי הבכורה, ליבי,  בוהים במים, ומחכים. אחרי שעתיים קבלנו חדר, ופרשתי לי לשנת צהרים משיבת נפש.

אחה"צ  אין ברירה, לא עומדים בלחץ של הילדים, יוצאים לטיילת של אילת. הדוסים מכל הארץ, ממלאים את מקומם של הערסים שבדרך כלל פוקדים את הטיילת בשעות אלו. דתיים מכל סוגי הכיפות, שחורות וסרוגות, בכל גודל, וחצאיות מכל סוג, ממלאים את הטיילת. אפילו התור הצווחני ל"סלינג שוט", הדבר הזה, בצורת כדור, שמשליך אותך בדהרה השמיימה, מלא באימהות ובנות מההתנחלות גבעת קוקיה, שמסתכלות במסכים, עם חיוך מאוזן לאוזן על הפנים…. ומקפידות לפני הכניסה לכדור, להסיר את כיסוי הראש…. שמא יטה, ויפול. אחרי שאמרנו שלום לחצי מהעוברים ושבים, ושליש מאנשי רמת הגולן, חוזרים לחדר.

בזמן שכולם מתארגנים לשינה, אני מכין את האופניים על אביזריהם, לבוקר המחרת.

השעה 04:30 בבוקר. השעון מצלצל. אני מתלבש, שותה משהו ויוצא לדרך. המעלית מגיעה תוך שניה, חושך מוחלט בחוץ, פנס הלד החדש שלי, מוכיח עצמו, ומאיר את הדרך בעוצמה. הכיוון – הר יואש, ההר הגבוה ליד העיר אילת. רכיבת חימום קצרצרה, מאיזור המלונות לכיכר הראשית של אילת, ומשם מתחילה העליה, שתסתיים לה רק בעוד כ 13 ק"מ, של עליה רצופה. העליה לא פשוטה, אחרי כ 2 ק"מ, יוצאים מהעיר, ומתחילים לטפס על הרי אילת. שקט מוחלט, חושך מוחלט, רק אני, הקדוש ברוך הוא, והרי אילת. שלווה שלא תאומן. אני מקשיב רק לנשימות שלי, אף רכב לא עובר. עוברים את החטמ"ר, והאוגדה, ואז…..מרחוק אני מזהה אור אדום מנצנץ. אין ספק. אני לא המשוגע היחידי. עוד מישהו הביא אופניים למלון, קם ב 5 בבוקר, ומטפס. אני חייב להשיג אותו, אולי אנחנו ממלונות שכנים, ונרכב יחד בימים הקרובים.  אחרי כ 20 דקות של טיפוס מאומץ, אני מגיע לרוכב האופניים. "אלי, מרמת הגולן", אני מציג את עצמי, הרוכב מציג עצמו, אילתי, מקומי אך מזכיר את שורשיו, מכפר ג'וליס שבגליל. ברור שאחרי שאלה אחת כבר היה לנו מכר משותף מהצבא.  בטח  ירד לאילת בעקבות עבודה בתיירות….. אני חושב לעצמי. "אתה עובד בתיירות?" אני שואל, "כן", הוא עונה… אני מנכ"ל הקלאב הוטל. אחרי שתיקה קלה , יורד לי האסימון. בחנוכה לפני שנתיים, היינו עם אותם חברים טובים, במלון קלאב הוטל, וקיבלנו שדרוג מטורף בחדר, כי חבר שלי, היה חבר טוב של מנהל המלון. ואכן, חברי החדש לרכיבה, הוא חבר טוב, של חבר שלי שאיתו ירדנו לאילת. איזה עולם קטן, אתה חוזר שוב ושוב על הקלישאה, שכל כך מתאימה……

אז חברי החדש, הוביל אותי אחריו, למסלול הקבוע שלו, שהיה ארוך ממה שתכננתי, דיברנו במשך כ 45 דקות , בהם הכרנו האחד את השני, כמו שרק רוכבי אופניים יודעים לעשות. תקציר החיים ב 45 דקות. עברנו את מעבר גבול נטפים ב 5 ק"מ בערך, עד מקום שנקרא חירבת בודדה, שם עטינו מעילים, כיסויי אוזניים, ושעטנו חזרה למטה לאילת, בקור מקפיא , במהירות 80 קמ"ש בירידות המדהימות האלו.

בשעה 7:30 נכנסתי לחדר, כולם ישנים עדיין, ואני מלא בחוויות כאילו עבר יום שלם.

כך מידי בוקר…. יוצא ב 5:00 בבוקר, וחוזר ב 7:30.

עמדתי בהבטחה שלא ירגישו שהבאתי אופניים.

אה כן…. בסוף הרגישו…. קיבלנו הזמנה לארוחת צהרים במלון קלאב הוטל….

פורסם בקטגוריה אופני שטח, רכיבת אופניים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

רק בגלל הרוח ….

 

יום שישי, השעה 7:30 בבוקר, אני פותח את הדלת ונכנס הביתה.

הרגע חזרתי מרכיבה. פופאי, הכלב שלי , בא אלי בריצה  מכשכש בזנב מסתכל בשעון, ומסתכל עלי כלא מאמין, "מה הוא עושה כאן ביום שישי בשעה כזאת ? " , אני קולט בעיניו את השאלה. "חזרתי מוקדם" אני עונה לו…. והוא חוזר לכרית שלו להמשיך את שנת הבוקר האינסופית.

רק לפני שעה וחצי, בשש בבוקר, יצאנו איתי ואני, לרכיבת יום שישי, שהיא  כידוע,  הרכיבה המרכזית בשבוע, וכבר חזרנו הביתה. רכבנו קצר. חזרנו מוקדם מידי. מסוכן לחזור מוקדם מידי ביום שישי. אישתך קולטת מייד את הפוטנציאל שנפל לה ביד כפרי בשל…

הסיבה שחזרנו – רוח.

לרכוב על אופניים מצטרף לשאר הדברים שלא כדאי לעשות נגד הרוח, ושבעתיים לא כשקר בחוץ. הרכיבה קשה, אתה מפדל בכל הכח, ובקושי מתקדם, רעש מחריש אוזניים של הרוח הנושבת כל הזמן ברקע….."תענוג אמיתי".

לא אכפת לי לרכוב בגשם, בקור, בשמש קופחת, בחום איימים, רק לא ברוח. הרוח מוציאה לך את הרוח מהמפרשים, וממש הורסת את הרכיבה. ככה זה לפחות אצלי.

מכיוון שברמת הגולן אני חי, אם הייתי מחליט לא לרכוב ברוח בכלל, אז סביר שלא הייתי רוכב הרבה. למדתי עם הזמן לדרג את עוצמת הרוח. יש את הרוח החלשה והנעימה, שאין בעיה לרכוב ולהסתדר איתה, ויש את הרוח העזה שממש מטה את העצים, שאז לא כדאי לרכוב. ויש גם את הרוח הזאת של מוקדם בבוקר, ושל אחה"צ, שאתה לא כל כך יודע מה טיבה, ומתחיל לחשוב אם היא תהיה בסדר, או לא. בסוף יוצא מין הימור שכזה, שלרוב מסתיים בלצאת בכל זאת לרכיבה.

לרוב, יש להודות, ההימור מצליח.  אבל היום הוא דוגמא ליום שההימור דוקא לא הצליח. הרוח היתה חזקה, ומזג האויר היה קר מידי, למרות הבגדים החמים שלבשנו: כיסוי האוזניים, הערדליים, כפפות החורף, עדיין היה קר, לכן חזרנו מוקדם מהצפוי.

אז מה עושים בחורף, לא רוכבים ?

רוכבים ורוכבים. אבל ברור שלכל אחד, סף השבירה שלו- ה"משהו" הזה שיגרום לו לא לצאת מהבית.

כבר כתבתי בעבר, שאני ממליץ להכין את האופניים והציוד ערב מראש בבית, זה ממריץ את הרצון לצאת מהמיטה בבוקר. אבל גם כל זה לא עוזר לי, אם בחוץ מתקיים אחד משני התנאים: אם יורד גשם, ואם יש רוח חזקה. אני לא יוצא לרכיבה כשיש גשם בחוץ. אבל אם כבר יצאתי והגשם "תפס" אותי באמצע הרכיבה, זה סיפור אחר- אני ממשיך כרגיל. לרכוב בגשם זו חוויה מיוחדת, אם לבושים טוב, רכיבה בגשם יכולה להיות מהנה ביותר.

הרוח – זה כבר סיפור שונה. ברוח חזקה, אני לא יוצא לרכוב. אם הגעתי למקום עם רוחות חזקות, אני ממשיך ברכיבה כרגיל כמיטב יכולתי, ומחכה כמאמר הפתגם "או שהפריץ ימות או שהכלב ימות",  או שאני אשנה כיוון ברכיבה, או שהרוח תשנה כיוון. אם לאורך זמן העסק לא משתפר, אני בדרך כלל מקצר וחוזר.

האמת,  אני לא מצליח לצאת מההרגשה שלרוח יש תכונה משונה. לאן שלא תפנה תקבל אותה  בפנים….מדהים…סיבוב של 90 מעלות ברכיבה, והרוח עדיין בפנים, עוד פניה, עדיין היא בפנים. תופעה שאין לי הסבר אליה…

אז יצא היום, שבמקום לרכוב, אני כותב ומבלבל לכם את המוח… ואופס, עברה לה עוד שעה של יום שישי בבוקר…ועדיין אשתי לא גילתה שאני בבית….אך יש לי הרגשה שזה עומד להשתנות בקרוב….  שבת שלום.

פורסם בקטגוריה אופני שטח, רכיבת אופניים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

רכיבה כיפית בלי עליות ? יש דבר כזה !

 

רכיבת אופניים נחשב לספורט אתגרי.

איך אני יודע ? פשוט.

תשאלו את סוכן הביטוח. כל השתתפות בתחרות, או ארוע עממי, דורשת ביטוח מתאים.

האמת- זה מאד חשוב. ויותר אמת מזה, אנחנו רוכבי האופניים, אוהבים מידי פעם לקחת את העסק עד הקצה. יורדים מידי פעם ירידות מטורפות, מדורדרות ומסולעות, ורחמנא ליצלן, אפילו נהנים מזה מאד, כך שביטוח תאונות אישיות מתאים, הוא ממש לא מותרות, אלא חובה לאדם אחראי.

אני מרגיש שבקרב רוכבי האופניים, ואני ביניהם, נוצר מצב שרוכב האופניים מוצא את עצמו מאתגר את הגוף והיכולת ללא הפסקה. הוא רודף כל הזמן אחרי המסלול הקשה יותר, הירידה התלולה ביותר, העליה הקשה ביותר, לטפס את ההר הגבוה ביותר – עד כדי כך, שבלי איזה עליה מטורפת, ההרגשה שלא עשינו כלום ברכיבה. ממש ככה.

אז זהו, שלא !

זה לא חייב להיות ככה.

אפשר גם אחרת.

רכיבה מישורית, בנוף מדהים יכולה להיות כיפית באותה מידה. לא צריך לרדוף כל הזמן אחרי העליות המטורפות, או הסינגל הכי טכני שיש ביער. רכיבה מישורית, עם החברים, בקצב טוב, יכולה להיות אתגרית באותה מידה, ותתפלאו, גם אם מאיטים מידי פעם כדי לנשום ולהנות, אף אחד לא מת מזה.

וכן, עוד משהו…..רכיבה עם הילדים היא הנאה אמיתית. קחו את הילדים לרכיבה בטבע. אז האמת, שלא תזיעו כל כך, והדופק לא יהיה 90% מהדופק המקסימלי, אבל ההנאה והחיבור עם הילדים יהיו בלתי נשכחים ממש… וגם תרויחו כמה נקודות זכות מהאשה….גם חשוב (בראיה ארוכת טווח של השדרוג הבא, כמובן….) !

לצורך ביצוע המשימה, הרשו לי להציע לכם מסלול מאד נחמד, מתאים למתחילים, למשפחות ולילדים, שהתוודעתי אליו בפעם הראשונה ברכיבה שעשיתי ביום שישי האחרון עם החברים במועדון "מצמן את מרוץ, טבריה". התחלנו את המסלול בצומת גדות, ממש בחורשה שמול בסיס משטרה הצבאית ז"ל. מהצומת רוכבים על הכביש לגשר בנות יעקב, עוברים את הגשר, ממשיכים עם הכביש עוד כ 200 מטר לכיוון צומת בית המכס, ונכנסים למסלול מסומן בשחור שמאלה לשטח. קילומטר אחד טיפה בוצי ומגיעים למפגש עם כביש גדות-גונן, ליד לגשר הפקק (הרוכבים עם ילדים יכולים להגיע לגשר הפקק ברכב, ולהתחיל משם). חוצים את הכביש, ורוכבים לאורך הירדן. הנוף מדהים, הירדן זורם בעוז, עם שפע המים (יחסית) שיש בעונה הזו. הרכיבה פשוטה בשביל לבן כבוש היטב, שמתאים גם לאופני ילדים קטני גלגלים. רוכבים "שרוטים" יכולים לתפוס מהירות וקצב, ורוכבי הטיולים יכולים להתענג על הנוף והאויר. רוכבים  לאורך הירדן, עד שמגיעים לאגמון החולה. סיבוב קצר באתר, תצפית על העופות הנודדים בעונה, הסבר קצר לילדים, ואפשר לחזור על הגדה השניה של הירדן חזרה לכיוון המכונית, עד גשר הפקק, מי שחנה בגדות, יכול לחזור לשם על הכביש או דרך השביל שאיתו הגיע.

מסלול פשוט, קליל, משובב נפש, שהילדים מאד יהנו ממנו. וגם מבוגרים. המסלול המלא הוא של     כ 32 ק"מ, שאפשר לקצר אותו בכל שלב, בגשרים שעל הירדן, או לרכוב הלוך וחזור באותה דרך, הכל כפי הזמן, היכולת, והסבלנות של האבא.

מי שממש קשה לו בלי להזיע ולהתאמץ, יכול לפדל בקדנס (סיבובי רגלים) גבוה, שיעלה את הדופק ואת המהירות, ולעשות אימון אירובי מאד מאד משמעותי, מהנה, ולא קל !

אני מוכרח להגיד לכם שמאד נהנתי מהטיול הזה. מישור מישור ומישור, איזה חידוש מרענן. מסתבר שלא חייבים להגיע ל 180 דופק בעליה כדי להנות, ואפילו להנות מאד.

המעז, מנצח.

נסו ותהנו.

פורסם בקטגוריה אופני שטח | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

10 טיפים לחורף

10 הדברות לרכיבת חורף

החורף מגיע .

הנה 10 טיפים חורפיים, לרוכבי אופניים שרוצים להמשיך בפעילות ספורטיבית, לשמור על כושר, להנות ולטייל גם בחורף.

  1. אופניים מקומם במחסן – או בסלון, או בהול, או תחת כל קורת גג אחרת, ולא בגשם. אופניים פשוטים, יחלידו תוך זמן קצר. אופניים מקצועיים מאלומיניום, וגם מערכות יקרות, יקבלו קורוזיה, ולא יתפקדו היטב כשנצטרך אותם.
  2. שימון דק – כמו בטירונות. שרשרת, כבלים,  וחלקים נעים כדאי לשמן בשמן יעודי לאופניים. לפני כל רכיבה, לשמן שרשרת ולנגב, כדי שלא תיווצר שכבת בוץ על השרשרת.
  3. צמיגים תקינים – כדאי לוודא שהצמיגים תקינים ונשאר עליהם "בשר". אחיזת הקרקע בבוץ תהיה קשה הרבה יותר עם צמיגים שחוקים, מה שיכול בקלות לגרום להחלקות.
  4. לבוש חורפי – הקפידו לרכוב עם לבוש חורפי מתאים, יעודי לרכיבה. זה כולל מעיל או ווסט קל אטום למים.  בגדים אלו מנדפי זיעה, ומתיבשים מהר במקרה של גשם. בגדי ספורט "רגילים"  מכותנה וכדומה, יתרטבו ולא יתיבשו. חבל לחטוף דלקת ראות…..
  5. בכל זאת יוצאים מהבית – מוקדם בבוקר כשקר בחוץ, ואפור, כמה קשה לקום מהמיטה החמה, ולצאת החוצה. המלחמה הפנימית הזו של לצאת או לא לצאת, קשה מנשוא. אני מציע להכין את האופניים, ואת כל ציוד הרכיבה ערב קודם, כדי להמריץ את כח הרצון, ואולי להקל קצת על ההחלטה. זה קשה עד שעולים על האופניים. אחרי שעולים,מתחילים להנות !
  6. שלוליות , "כבדהו וחשדהו" – אף פעם לא תדעו את עומק השלולית והבוץ עד שתכנסו. כנסו בזהירות, בהילוך נמוך, אך לא נמוך מידי, ושמרו על קו ישר, ללא הפניות כידון מיותרות, כדי לא להחליק ועדיין להעביר כח לגלגלים ולצאת במהירות האפשרית מהבוץ.
  7. רגישות לתגובת האופניים, במקרה שקיעה בבוץ – במקרה של שקיעה בבוץ, יש סיכוי טוב שהמעביר האחורי לא יתפקד היטב וההילוכים "יקפצו". זאת עקב הצטברות בוץ בזרוע המעביר האחורי. הקפידו לנקות עם מקל וקצת מים את זרוע המעביר האחורי, במקרה שגם הוא שקע. בכל מקרה, אם מרגישים שמערכת ההינע תקועה ולא מתפקדת היטב, לא לפדל בחוזקה. פידול שכזה יוביל במקרה הטוב, לעיקום מתלה המעביר האחורי (ה"אוזן"), מקרה פחות טוב, ישבור את המעביר האחורי, ומקרה פחות טוב מזה, המעביר האחורי יקרוס לתוך הגלגל, ישבור כמה "שפיצים" ויהרוס את הגלגל. הקיצר – אם לא מצליחים לפדל עוצרים ובודקים !
  8. לראות ולהראות – ברכיבת חורף מוכנים לכל שינוי במזג אויר ותאורה. בעיקר ברכיבות כביש. שמש נעימה, מתחלפת בדקות לעננות וגשם. קחו איתכם פנס קדמי ונצנץ אחורי, וכן בגד זוהר (כן, הווסט המכוער מהאוטו עושה עבודה מצויינת !).
  9. שתו הרבה – הרבה פחות צמאים ברכיבה בחורף. לשתות בכל מקרה והרבה, הרגשת הצימאון משקרת. הגוף מאבד נוזלים בכל מקרה, כמעט כמו בקיץ, חייבים להכניס נוזלים לגוף גם כשגשום.
  10. עשו ספינינג – מי שלא מצליח לרכוב, לפחות פעמיים בשבוע, ורוצה לשמור על כושר, כדאי להרשם לחוג ספינינג. אפשר גם לעשות "אופני כושר", או לרכוב על "טריינר" (מין מכשיר שתופסים עליו את האופניים ורוכבים בסלון. בעיקר אופני כביש). תאמינו לי שניסיתי אופני כושר, הם מהר מאד הפכו להיות הקולב היקר ביותר שקניתי אי פעם. בשונה מאופני כושר בבית, בחוג ספינינג רוכבים עם אנשים נוספים, ויש מדריך שדואג להזיז אותך, שגם תזיע. חבל לאבד את הכושר שעבדנו עליו כל-כך קשה. זה אמנם לא מעניין כמו רכיבה באויר הפתוח בחוץ, אבל זה עושה את העבודה ושומר על הכושר כדי שנוכל להמשיך ולרכוב במלוא המרץ עם שיפור מזג האויר.

חורף רטוב ורכוב לכולם.

פורסם בקטגוריה אופני שטח | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

עליה לרגל ה'תש"ע

דקה אחת.

דקה אחת בדיוק.

זה הזמן שעמדתי ליד אבני הכותל, נדחק בין אלפי אנשים שגדשו את הרחבה, ביום השני של חול המועד סוכות, מיד אחרי "ברכת הכוהנים" שהיתה שם.

הייתי לבוש באחת מחולצות הרכיבה הצבעוניות האלו, ומכנסיים קצרים שהכנתי מראש, שלבשתי על מכנסי הרכיבה, נעול נעלי רכיבה מקרקשות.

מיד אחרי התפילה החרישית שהתפללתי, בקושי עלה בידי לצאת  מהרחבה לכיוון היציאה, למקום בו חיכה לי איתי מן, מיונתן, שותפי לרכיבה, שהחלה ביום הקודם מביתנו ביונתן, והסתיימה אך לפני כמה דקות.

איתי היה באמצעה של שיחת טלפון עם אשתו, כנראה, שיחה  אחת מיני רבות ברכיבה הזו.

ככה זה בגילו.

מהכותל רכבנו לעמק רפאים, נכנסנו, האופניים ואנחנו,  לסוכה של חומוסיה שיש שם, וטרפנו חומוס ומוצרים נילווים מכל הבא לפה. הרווחנו את זה ביושר. כשהבינה המלצרית שבאנו רכובים על אופניים מהגולן, כל הצוות בא בתורו להסתכל בפלא, ושאל אם זה נכון…. כנראה שהם לא נתקלים בצמד הזוי כזה כל יום.

הכל התחיל מיום בהיר אחד באמצע אוגוסט, קיבלתי מייל שמבשר על תחילת ההרשמה ל"רוכב ישראל". זו רכיבה מסורתית בת 3 ימים בסוכות, רכיבה שמתחילה במטולה ומסתיימת באילת. אני שכבר השתתפתי ב"רוכב ישראל" בסוכות 2007, מאד שמחתי שהשנה הימים אינם נופלים בשבת ורציתי להרשם. ניסיתי לארגן חברים שיצטרפו אלי, בעיקר חברים מאזור המרכז, ששותפים איתי ברכיבות לחרמון, אך לא מצאתי.

באחת הרכיבות השגרתיות, באיזה אחה"צ אחד עם איתי, סיפרתי לו שאני רוצה לצאת ל"רוכב ישראל", ואין לי כל כך עם מי, תוך כדי שיחה עלה הרעיון, למה לרכוב עם כ"כ הרבה אנשים, בוא נרכוב יחד, רק שנינו לאילת. ככל שחשבנו על זה יותר, כך התלהבנו יותר.

כשסיפרתי על תכניותיי לאשתי, התלהבותה דמתה להתלהבותה לפני הליכה לרופא שיניים, ואני מניח שגם אשתו של איתי היתה בסיטואציות עליזות יותר.

אבל מה, ב"רוכב ישראל" אתה רק רוכב, והמארגנים דואגים לכל הלוגיסטיקה של ציוד, הסעות, לינה וכו'. היה ברור שאם אנחנו הולכים על זה, אנחנו צריכים לסחוב את כל הלוגיסטיקה עלינו.

וכך מצאנו עצמנו, כחודש לפני תאריך היעד,שהוא חג סוכות,  מחפשים באינטרנט ציוד ייעודי לסחיבת משאות על האופניים.

קנינו סבל, ותיקי צד תואמים, תיק שמורכב על הכידון וכן צמיגי כביש רחבים יותר המיועדים לרכיבות ארוכות שלא היו בארץ והזמנו מאנגליה. הכל הגיע בזמן. עם כל חבילה שהגיעה בדואר, ראיתי את אשתי עושה פרצוף של "כמה זה עלה…" . ולא הגבתי.

 נשאר רק להתאמן פיזית, לקראת הרכיבה.

באחת מרכיבות האימון, מיד אחרי שהגיעו הצמיגים החדשים מחו"ל, יצאנו בשעה 17:00, ותכננו לרכוב מסלול לא פשוט של כ 200 קמ, עד בוקר המחרת. רצה הקב"ה, וכבר אחרי 10 דקות, ליד גמלא חטפתי פנצ'ר, ושעה אחר כך, איתי חטף 2 פנצ'רים ליד אלוני הבשן.

מצאנו עצמנו בהקדמה למבוא של הרכיבה, בלי פנימיות להחלפה. הדר מאיר, מאמן הקבוצה של "מצמן את מרוץ טבריה" שבמקרה נסע לאלוני הבשן, עצר לידנו, ושכנע אותנו לא להמשיך ברכיבה ולחזור הביתה, וגם הוסיף שנראה לו שרכיבה לירושלים יכולה להיות יותר מעשית מרכיבה לאילת. חזרנו הביתה, קצת מאוכזבים, לא לפני שלאיתי היה עוד פנצ'ר, ובאתי עם המכונית שלי לאסוף אותו.  היה ברור לנו שרכיבת אימון של 200 ק"מ כבר לא נוכל לעשות לפני הרכיבה לאילת, ואולי כדאי להתחיל ביותר קטן וצנוע, ולנסות את הציוד שלנו קודם כל ברכיבה בת יומיים לירושלים.

כשסיפרנו לנשותנו שהטיול מתקצר ביום, ויהיה לירושלים, ברור לכם שהם לא יצאו במסע שכנוע לשנות את דעתנו… וקיבלו את הדין בהכנעה.

לקראת הרכיבה רכבנו ביחד ולחוד, כל אחד עפ"י זמנו, אי אלו קילומטרים, והחשוב ביותר היה שכל אחד הרכיב את התיקים החדשים, הכניס משאות בדמות בקבוקים מלאי מים, כיוון את התיקים,  רכב והרגיש איך זה לרכוב עם משא של 15 ק"ג על האופניים, זה לא פשוט. היה צריך גם לתור אחד מקום לינה. משיחה בבית כנסת עם חברי רוטשטיין, התברר שהוא מכיר מישהו במושב נעמה, שליד יריחו. מאד התאים לנו למסלול, וגם לא נתנגד למקלחת ושינה בתחום ישוב ולא זרוקים בשטח.

במוצ"ש, יום לפני ערב יוהכ"פ, החלטנו על חזרה גנרלית. יצאנו שעה אחרי צאת שבת ל 100 ק"מ של רכיבת ליל ירח לצפון הגולן. מזג האויר היה נפלא, והרכיבה היתה מהנה ביותר. בדרך חזרה, בשעה 01:00 בלילה הטלפון של איתי מצלצל,"מי ער בשעה כזו" אני שואל אותו, והוא עונה – "אמא שלי". מסתבר שאמא שלו התקשרה לשאול את אותו אם לבוא לקחת אותו….ככה זה בגילו.

כשחזרתי הביתה ב 01:30, וכולם ישנו, חיפשתי לי משהו לאכול ממה שנשאר במקרר משבת, כדי להשיב את נשמתי, מצאתי איזה אורז וחיממתי לי……. ככה זה בגילי.

מוצאי סוכות ראשון מגיע. אנחנו מתכוננים ליציאה. חילקנו בינינו מה כל אחד מביא, שלא יהיו כפילויות, וכך הלכנו לישון, כשעל כל אחד מהאופניים ג'.פי.אס יעודי לאופניים, הכולל מד דופק,  שני תיקי סבל עם בגדים ואוכל בעיקר, שק שינה, ואוהל, ועוד תיק על הכידון.

יום ראשון.

חמש בבוקר.

יוצאים לדרך. רוכבים לכיוון חמת גדר, ומשם לצמח- תחנה ראשונה. שבע בבוקר.

אוכלים בורקס של בוקר, ואיזה שוקו ויוצאים…. ליד אשדות יעקב איתי רואה חבר של המשפחה ומנופף לשלום…. ואומר לי עוד מעט אמא שלי תתקשר….זה לא קרה. היא ישנה כנראה. ככה זה בגילה.

בעליה לפני בית שאן, כן…. למי שלא יודע, יש עליה לפני בית שאן, אני מחליט לתפוס קצת קצב ורוכב קצת בעמידה. לא שמתי לב לדופק….. אבל עם משאות שסחבנו הוא מהר מאד הגיע לאיזור הדופק המקסימלי שלי, מה שאומר שהגעתי לקניון בית שאן, עם בחילה נוראה….ונזכרתי בשלב מוקדם של הטיול לשמחתי, בכלל החשוב ביותר באופניים, תמיד לשמור על הדופק- ובכל מחיר.

התחנה הבאה היתה בחנות בתחנת הדלק בשדה תרומות, שתינו לנו משהו קר, והמשכנו, נכנסים לאזור המדברי של הבקעה.

אופניים זהו כלי התחבורה האחרון שאתה עוד מרגיש כל פיסת אדמה, רואה כל סלע, כל שלט, כל צמח. הרכיבה איטית מספיק כדי להרגיש ולראות, ומהירה מספיק כדי לכסות מרחק.

אני קורא כל אנדרטה, יש מתקופת המרדפים בבקעה, וגם אנדרטאות של תאונות דרכים שלא נדע. יש משפחות שלמות מאחורי כל אנדרטה. ולא רק של יהודים…

לא ידעתי שיש כל כך הרבה אנדרטאות בכביש הבקעה….

הערבים בצידי הדרך פונים אלינו באנגלית רצוצה, ומנופפים לשלום. הם לא מעלים בדעתם שהרוכבים שלפניהם ישראלים. הם בטוחים שאנחנו תיירים מנורבגיה.

אני אומר לאיתי, שאם קורה משהו ומישהו פונה אלינו, תן לי לדבר, אני אדבר איתם במבטא גרמני….

מפגש ציפורה "מפוצץ" אנשים. בקושי אפשר לזוז. כולם מסתכלים עלינו, ספק בהערצה, ספק ברחמים…. בחורה אחת ממש מראיינת אותנו ושואלת אם אנחנו יודעים שיש עליות בדרך לירושלים.

בדקתי במפה, וגיליתי שהיא צודקת. איזה בעסה.

ממשיכים.

אנחנו מפנימים שאנחנו מקדימים את הלו"ז בהמון זמן. מתגנבת מחשבה אולי להמשיך ולהספיק יותר היום, ולהשאיר פחות למחר.

אבל מה….. נבאס את רוטשטיין…. לא כדאי.

נשארים בתכנית המקורית.

12 בצהרים. מפגש הבקעה.

לראשונה אנחנו מתחילים להרגיש את החום. חום איימים. בטח 40 מעלות.

אנחנו 15 ק"מ מהיעד, 40 דקות רכיבה.

אין טעם להגיע מוקדם כל כך לנעמה. מה גם שמי שאמור לקבל אותנו בטח בעבודה.

מחליטים על הפסקת צהרים עד 3:30.

סמס מאשתי, "מהמצב ?" .

"מצוין", אני עונה, ושולח תמונה מהסלולרי.

התמקמנו בצילו של עץ גדול, הורדנו נעליים, פרסנו שקי שינה, וניסינו לנוח קצת.

השילוב הקטלני של חום זוועתי, וזבובים לאין קץ, הבהירו לנו שלהרדם אי אפשר, אז היינו צריכים לדבר.

שלוש שעות.

מי שמכיר את איתי יודע שקשקשן הוא לא… וגם אני מעדיף לשלוח סמסים…

לא יודע איך…. אבל הצלחנו לדבר 3 שעות, עם הפסקה קצרה ללאפה עם שווארמה.

דיברנו על אופניים, בעיקר על אופניים. אבל כמה אפשר ?? אז דיברנו גם על העבודה שלי, על העבודה שלו, חברים ביונתן, תושבים ביונתן, רפת, לול, מטע, שפעת העופות, ושפעת החזירים, פילוספיה של הפוליטיקה, העיר בנקוק באספקלריית מגילת איכה….

ו….. עברו להם 3 שעות.

החום כבר לא כ"כ כבד.  הוא בינוני פלוס.

אנחנו מתחילים לרכוב דרומה, עוברים בתוך הכפר היפיפה והציורי, בסגנון הבארוק, עוג'ה.

אני מציע לעצור לקנות קולה, ואיתי מסתכל עלי במבט שכזה…. שהבנתי להמשיך לרכוב מהר !

מסתבר שמעוג'ה לנעמה, כל 3 הקילומטרים האחרונים הם בעליה.

למה אי אפשר לסיים אף פעם רכיבה בירידה ?

למה?

הגענו לנעמה. 150 ק"מ מאחורנו.

נכנסנו לביתו של זה שחבר של רוטשטיין, התקלחנו, והקמנו את אוהלינו באור אחרון בדשא ליד הבריכה המרוקנת  של נעמה.

20 משפחות, ויש בריכה. מסודרים.

אכלנו ארוחת ערב דשנה מקופסאות שימורים, חבר של רוטשטיין הביא לנו קולה קרה. היה מדהים.

ראינו קצת חדשות בסלולרי שלי, והלכנו לישון.

לא לפני שאיתי דיבר לפחות 3 פעמים עם אשתו, ואמא שלו, ואני התקשרתי לאשתי להודיע שאני חי, ויצא שדיברתי רבע שעה עם הבת שלי….. ככה זה בגילה.

אני לא הצלחתי להרדם. למרות כדור שלקחתי. זכיתי לשמוע את נחירותיו של איתי מהאוהל השני, מזלי שהאוהל שלי היה קשור ולא נשאב לתוך פיו של איתי, מרוב נחירות.

כנראה שבכל זאת נרדמתי, כי בחמש בבוקר קמתי, לקול הסלולרי של איתי. והפעם זה היה שעון מעורר. בלי קול אשה מעברו השני של הקו.

התארגנו, התפללנו,  אכלנו משהו שסחבנו יום שלם אתמול, ויצאנו בשש ורבע לכיוון ירושלים.

הרכיבה עד צומת בית הערבה היתה מדהימה. קרירות של בוקר מדברי, אור שמש לא חזק מידי, והכי חשוב ירידה מתמשכת.

ואז מגיע הדבר האמיתי.

העליה לירושלים.

עצירה בתחילתה להתרעננות בתחנת הדלק בצומת אלמוג, עם עוד 100 תיירים שאך זה עתה הגיעו מהילטון טאבה,

 ולדרך.

העליה עד מצפה יריחו לא קשה במיוחד. מזג האויר טוב, ואנו עולים באיטיות ובהחלטיות. והחשוב ביותר, כזכור, לשמור על הדופק.

מישור אדומים. אנחנו עוצרים לשתות משהו בתחנת הדלק. איתי קונה ממתקי ג'לי ואני חטיף בוטנים. איזה כיף לא לחשבן לקלוריות.

יוצאים לגיחה האחרונה.

עד מהרה מגיעים לצומת מעלה אדומים, וממשיכים בעליה ההיא שהאוטו עושה בה קיק-דאון.

מהר מאד הבנו למה האוטו עושה קיק-דאון.

כל העליה סביב 10%, שזה לא קל בכלל. בטח שלא עם משקל של 15 קילו עליך.

10% פירושו על כל 100 מטר, עולים 10 מטר יחסית לפני הים.

אין כמעט שוליים, החום כבד ומעיק ואין שום רוח. אנחנו מתפללים שתגיע איזה משאית שתעשה קצת רוח. אפילו משאית זבל, שתעשה רוח מסריחה. תפילתנו זו נענתה "כמעט" בשלמות, שכן לא מעט משאיות זבל עלו בשעה זו לי-ם, ועשו לנו רוח. והמון ריח.

עוד כמה מטר ואנחנו במחסום הכניסה לירושלים. עוד כמה דיוושים וזהו. מתחילים להרגיש הרגשה של "עשינו את זה". אבל עוד לא….. כידוע, את הג'יטונים סופרים במדרגות…ואנחנו עוד לא שם.

עצירה קצרה במחסום, וממשיכים לכיוון מנהרת הר הצופים.

בצד המנהרה יש מדרכה, החלטנו שאנחנו רוכבים עליה. היה זוועה. רעש מחריש אזניים, המדרכה צרה, אבל אין ברירה, ממשיכים.

התכנון היה להגיע לכותל מוואדי ג'וז. אנחנו פונים לכיוון, ומולנו מחסום מג"ב. אני מתעלם, ומנופף לשוטרת לשלום, היא מחזירה לי שלום. אז אני שואל "לכותל זה ישר, נכון ?", "ישר כל הזמן היא עונה" ואנחנו ממשיכים.

אנחנו לבד בכביש. איזה כיף.

מגיעים לשכונת וואדי ג'וז, עוד מחסומים, בכולם אנחנו מנופפים לשוטרים לשלום, הם משיבים בניפנוף, ואנחנו ממשיכים- לבד על הכביש, עד הכותל המערבי.

מאוחר יותר נודע לנו שהמקום היה חסום, עקב התפרעויות בצד השני של העיר, אבל נעזוב את זה, שאמא של איתי לא תשמע….

הכותל היה "מפוצץ" אנשים. לא ראיתי נחילי אנשים כאלו כבר מזמן.

עשינו את דרכנו, עם האופניים לצידנו בין נחילי האנשים שיורדים מהכותל, ואנחנו נגד כיוון התנועה.

אחרי הארוחה בעמק רפאים, נסענו לבית של אלי, שכן שלנו מיונתן, התקלחנו, וחיכינו שיבוא לאסוף אותנו.

החלטנו בינינו שהיה מדהים. ללא ספק חוויה יוצאת מן הכלל.

200 ק"מ וקצת, 1,600 מטר של עליה אנכית מצטברת ושריפה של 7000 קלוריות בערך.

נמנמנו קצת על הספות, ועלינו על הרכב של אלי הביתה.

בבית חיכו לי ההורים שלי שבאו לבקר, לעשות "על האש".

אני אחרתי מהשעה שקבענו באיזה 3 שעות.

כמובן שלא סיפרתי לאמא שלי כלום על התכניות, אותם היא גילתה רק כשהגיעה אלי הביתה.

כשהגעתי היא בקושי אמרה לי שלום, מתנפלת ושואלת  " איך לא סיפרת לי שאתה רוכב לכותל ?

מה, עכשו אני צריכה לשמוע אחרי שחזרת ????"

עניתי "מה היה יוצא לך מזה, יש לך כל כך הרבה על הראש, גם אותי את צריכה על הראש, בשביל מה ???"

 "אתה צודק" היא אמרה. " יותר טוב שלא סיפרת "….." אבל אני אמא שלך, איך אתה לא מספר לי ??" ……ככה זה בגילה.

פורסם בקטגוריה אופני שטח | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

הייתי השבוע בתל אביב

הייתי השבוע בתל אביב.

אני נמצא די הרבה בתל אביב, במסגרת ביקוריי במשרד החינוך, ואני שמח לבשר לכם שתל אביב משתנה.

מסלולי רכיבת אופניים עירוניים צצים מכל עבר.

יש מסלולים שסומנו על המדרכה, ויש כבישים שהוצרו, לטובת מסלולים לרכיבת אופניים בצידם.

ממש עושה כיף לראות את זה.

אמסטרדם של המזרח התיכון.

 תל אביבים/יות בכל גיל רוכבים להם בשימחה ובגיל בחוצות העיר העברית הראשונה. אופניים ססגוניות מכל סוג צצים מכל פינת רחוב. אופניים משנות השישים יחד עם אופניים חדשות ונוצצות.

יש שמקפידים על קסדה ויש על קוקו מתבדר ברוח, יש כסאות תינוק, ויש סלסלות.

אבל שני דברים אין.

אין סבלנות, ואין סובלנות.

סבלנות וסובלנות של הנהג הישראלי, שעדיין לא שינה פאזה בראש.

למה אשה, כשילד יושב על כסא תינוק שמורכב על האופניים שלה, צריכה לעצור, לרדת מאופניים, להוריד אותם מהמדרכה לכביש, לעקוף איזה טמבל שחונה על המדרכה, להרים את האופניים הכבדות חזרה למדרכה ולהמשיך לרכוב ?

למה?

למה אדם מבוגר, שרוכב עם אטב שמחזיק את שולי מכנסיו לבל יתפסו בשרשרת האופניים, צריך ליפול כמעט, כשאיזה נהג מונית, מדען טילים, כמעט מפיל אותו כשהוא עוקף אותו חצי מילימטר משולי השפם.

ועוד צופר לו בזעם.

למה ?

למה עיריית תל אביב הפרידה את שבילי האופניים מהכביש במין "במפרים" – הגבהות מפלסטיק, שמסכנים את רוכבי האופניים, שאינם כלי יציב, ויכולים להחליק עליהם, ועוד יותר מסוכנים לרוכבי הקטנועים הרבים, שלא צריכים לשלם בחייהם על סטיה רגעית בכביש רטוב מנתיב הנסיעה.

למה העירייה לא הסתפקה בסימון נתיב בצבע על הכביש ?

למה ?

אז אני אגיד לכם למה.

זה בגלל שאנחנו הנהגים לא השתנינו עדין.

אנחנו צריכים להפנים שיש עדיפות בתנועה לאופניים, ויש לתת להם זכות קדימה בכל מצב.

כמו רכבת.

ואם צריך לחכות שניה, כדי שההוא עם האטב במכנסיים יעבור את הצומת – אז מחכים !

עיריית תל אביב, אני מניח שהיתה שמחה לחסוך מאות אלפי שקלים ולסמן בצבע את הנתיב, אבל אולצה לשים מפרידי פלסטיק מוגבהים , כדי לאלץ בכוח את הנהגים לא להכנס לשבילי האופניים, אחרת הם היו הופכים אותם לכביש לכל דבר (כרוכב אופנוע אני עדיין מוחה על כך בתוקף !! מגביהי פלסטיק אילו הם סכנת חיים לרוכבי קטנועים ואופנועים).

בתור מי שנהג, וגם רכב על אופניים באירופה, אי אפשר שלא להשוות.

הנהג האיטלקי חמום מוח לפחות כמו זה הישראלי, אבל בכל הנוגע לאופניים יש כבוד על הכביש.

נהג רכב יכול לנסוע אחרי רוכב אופניים  דקות ארוכות, ואפילו ציוץ של צופר לא ישמע, ולא משנה איזה טור מכוניות יש אחריו.

הוא יתן זכות קדימה לאופניים בכל דרך ובכל מצב, פשוט לא יאומן לראות את זה.

אני הייתי המום בימים הראשונים מהיחס הזה.

חלקכם לבטח ראה את כבישי האלפים והדולומיטים, כשרוכבי אופניים צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, רוכבים בכבישי ההרים המפותלים, כשרכב לא יעז לצפור או לעקוף באופן מסוכן.

ואיך אפשר שלא להזכיר את אמסטרדם…. כואב הלב.

אז מה ההבדל ?

ההבדל הוא ששם באירופה יש תרבות אופניים ארוכת שנים. אופניים הם חלק מהתרבות ואורח חיים.

הנהג, לרוב גם הוא רוכב על אופניים ליד הבית, או לבטח מישהו מבני משפחתו, ולכן הוא מכבד וסובלני.

בכל ארוע אופניים, לאו דוקא טור-דה-פראנס, ומקביליו האירופאים, סוגרים כבישים ועיירות שלמות בגלל איזה 100 רוכבי אופניים שצריכים לעבור שם. ולא רק שאף אחד לא מתלונן (חוץ מהתיירים הישראלים), אלא כולם יוצאים לרחוב להריע לרוכבים, להצטלם, ולחוש את האוירה.

בארץ אנחנו עוד לא שם.

אמסטרדם עוד רחוקה…רחוקה.

אנחנו בהתחלה של התהליך, וזה מבורך, עשינו את הצעד הראשון, אבל עוד רחוקה הדרך.

מסע "רוכב ישראל" בו רוכבים כ 300 רוכבים ממטולה לאילת, חונה באופן מסורתי במצפה רמון בלילה השני. אין נפש חיה ברחוב שמקבלת או מריעה לרוכבים הגיבורים…. ולא, זה לא היה בערב של הגמר של "כוכב נולד", וגם לא היתה בר מצווה לבן של השריף המקומי באותו יום.

פשוט מאד,

אין תרבות אופניים בישראל.

עדיין.

אבל אנחנו עובדים על זה.

פורסם בקטגוריה אופני שטח | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

אני יושב ובוהה בנוף המדברי החולף מול העיניים

אני יושב ובוהה בנוף המדברי החולף מול העיניים.

רוצה להרדם ולא מצליח. כבר שעה.

הגוף מלא עדיין באנדרנלין שלא נותן מנוחה. והמחשבות רצות בראש.

אני חושב על הרכיבות הראשונות שלי מסביב למושב, על הרכיבות לקשת, על רכיבות השטח, על רכיבות הכביש, כל הרכיבות מתגמדות לעומת הרכיבה שזה עתה סיימתי.

סיימתי את "רוכב ישראל". רכיבה בת שלושה ימים לכל אורך הארץ.

אני, זה שעד לפני שנה וחצי, לא ידעתי ספורט מהו, בטטת כורסא,  חוזר הביתה עכשו באוטובוס מאילת, כשרכבתי מתל- חי לאילת.

אני פשוט לא מאמין, לא נרדם למרות שאני מאד עייף, ומשחזר בראש את כל התהליך שוב ושוב.

איך שיצאנו ביום הראשון מתל-חי 350 רוכבים, ורכבנו עד תל אביב, וביום השני רכבנו מתל אביב למצפה רמון, ובשלישי ממצפה רמון לאילת, הגאווה גדולה, ההישג מבחינתי עצום, עד כדי בלתי ניתן לתיאור. חוויה שלא תשכח.  587 ק"מ, ב 3 ימים.

כבוד.

שנתיים בדיוק עברו מאז סוכות 2007, בו השתתפתי ב"רוכב ישראל".

אין ספק ש"רוכב ישראל" היה עבורי מין "תעודת כניסה" לעולם האופניים "המקצועי" יותר. לא שהפכתי לרוכב תחרותי, שקבוצות מהטור-דה-פראנס רצו לסגור איתי חוזה, אלא הפכתי בעיני עצמי

לחובב-מקצוען. הרשתי לעצמי את התואר "רוכב אופניים".

מאז אני רוכב בקביעות לפחות פעמיים בשבוע. כביש, שטח, מה שבא ברוך הבא.

להחזיק "שגרה" ולהתמיד ברכיבת אופניים זה לא פשוט. חוכמה קטנה יחסית, לצאת ולרכוב ביום אביבי, רכיבת כביש של 50 ק"מ, ולחזור מחוייך. החוכמה היא לשכנע את עצמך לצאת מהמיטה החמה, ולרכוב ביום חורפי, שהטמפרטורה בחוץ סביב ה 5 מעלות, או לצאת אחר הצהרים, כשהצמיגים נדבקים לאספלט הלוהט, ב 40 מעלות בקיץ. תאמינו לי- זה לא פשוט.

אז איך בכל זאת מחזיקים "שגרה" בלי להשבר ?

ברור שצריך כח רצון חזק. כח הרצון הזה אצלי,  מקורו מהפחד הבסיסי לא לחזור להיות האדם השמן שהייתי לפני שהתחלתי לרכוב. המחשבה הזו משמשת כדלק, וגורמת לקום מהמיטה להתלבש ולצאת לרכיבה.

אבל אצלי מחשבות לבד לא מצליחות לעשות את העבודה מספיק טוב.

אני חייב גם גרויים חיצוניים. מה לעשות… ככה אני בנוי, זה אני, לצערה של אשתי…ומנהל הבנק שלי.

ולכן אני עד היום, חייב לחדש משהו מידי פעם. זה לא משנה אם זה אופניים חדשות, חולצה חדשה, איזה גאדג'ט אופניים חדש, או אפילו מסלול חדש שלא הכרתי,  כל דבר חדש מכניס עיניין ושומר על הגחלת של אש הרכיבה, דולקת.

תחביב האופניים הוא תחביב לא זול, כבר אמרתי את זה איזה מאה שבעים פעמים. אני מחזיק באורוות האופניים שלי היום שלוש זוגות אופניים. אחד כביש, אחד שטח, ואחד סייקלוקרוס (אם לבושתכם הגדולה לא הבנתם את הקללה הזו ,אז אלו אופני כביש לתנאי שטח ובוץ ) ואני מקפיד לרכוב על כל אחד מהם מידי פעם. אם לא רכבתי על זוג אחד יותר מחודש, ההרגשה של הרכיבה המחודשת עליהם, היא ממש כמו על אופניים חדשים, וזה עושה הרגשה טובה, ומזין בדלק את הרצון להמשיך ולהתמיד. אני מכיר את עצמי ויודע שאם תכבה אצלי הגחלת הזו,של אש הרכיבה,  ויהיה פסק זמן משמעותי שלא ארכוב, לחזור ולרכב יהיה לי מאד קשה. גם בהיבט הפיזיולוגי, וגם בהיבט הפסיכולוגי.

אז אני דואג שלא יהיה שבוע ללא רכיבה אחת לפחות.

דבר נוסף וחשוב מאד הוא להשתדל למצוא קבוצה ולרכוב איתה. כרוכב שרוב רכיבותיו היו לבד, אני יכול להעיד שהרכיבה עם קבוצה, או אפילו עם חבר אחד, היא משהו אחר לחלוטין. כי כשאתה מתחבט עם עצמך אם לצאת או לא לצאת לרכיבה, ועדיין לא החלטת סופית אם יש לך חשק או לא לרכיבה עכשו, טלפון או סמס אחד מחבר, גורם לך להתלבש ולצאת. גם טיול עם  חברים שנקבע מראש, וידוע מראש, נכנס ליומן ולשגרה, וברור לך שאתה מגיע. החברים מדרבנים אחד את השני והאוירה בטיול שונה לחלוטין מאשר לטיול לבד. יאללה, אני צריך לסיים ולצאת לרכיבה. חג שמח !!

פורסם בקטגוריה אופני שטח | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

פחות אבל עוד כואב

DSC_5470

אני מקבל הרבה תגובות, גם באופן אישי וגם במייל, לכתבות בעיתון.

אני באמת קורא את כולם.

 יש נושא שחוזר על עצמו לפחות במחצית מהתגובות, והחלטתי לעשות פסק זמן בביוגרפית הרכיבה האינסופית שלי, ולהתייחס לנושא.

המדובר בנושא כאוב עד מאד,  והוא : כאבים באזור הישיבה בזמן הרכיבה (להלן –  כאבי אוכף).

אם נתמצת את רוב השאלות שקיבלתי, אז הם בערך "איך אתה יושב על כסא האופניים שעות רבות כל כך, כאשר אצלי כבר  אחרי 5 דקות, כואב הישבן ברמות שמאלצות אותי להפסיק את הרכיבה".

מכיוון שגם אני סבלתי, ועדיין סובל מכאבים אלו, עשיתי על הנושא מחקר מקיף, קראתי חומר רב, ואף שאלתי כמה עשרות רוכבים חדשים וותיקים,  ואני יותר משמח לשתף אתכם בתוצאותיו.

אתחיל בזה שאינני רופא, למרות שאמא שלי היתה מאד רוצה שאהיה. וההמלצות שלהלן הינן מנסיון בלבד, ולא באות להחליף כל חוות דעת רפואית מקצועית.

אז ככה:

קודם כל כסא האופניים מכונה אוכף. למה ? לא ברור לי. ככה.

העולם מתחלק לשניים: אלו שסובלים מכאבי אוכף בזמן רכיבה, ואלו שלא סובלים.

אלו שלא סובלים, גם אם ישבו על אוכף ברוחב 2 ס"מ, העשוי מחוט דנטלי, לא יכאב להם.

אז נעזוב אותם- חבל על הקנאה, ויש קנאה !

נתמקד באלו שסובלים.

כאבי אוכף נובעים מהלחץ של העצמות הרלוונטיות באוכף, וכן מהלחץ באזור הישיבה. הכאב מתגבר כאשר האזור מגיע לשלב של "הרדמות" אחרי לחץ לאורך זמן. הבעיה בעיקר ברכיבת כביש ארוכה בה יושבים באותה תנוחה מספר שעות. ברכיבת שטח, לרוב רוכבים מחוץ לאוכף  זמן לא מבוטל מהרכיבה, מה שמקל מאד על הבעיה.

בתור סובל סדרתי  מכאבי אוכף , בדקתי לפחות 10 אוכפים שונים. צרים, רחבים, מחורצים  באמצע, לא מחורצים באמצע, מעור, מפלסטיק, מקרבון, ו…יוק ! לא מצליח להפטר מהכאב הזה.

אז מה בכל זאת אפשר לעשות ? איך רוכבים בכל זאת ?

אני רוצה למקד 5 נקודות חשובות, שכולם יחד וכל אחד לחוד, מקלים על הבעיה, ועשויים לפתור אותה אפילו לגמרי:

א. קודם כל תנוחה נכונה על האוכף. האוכף צריך להיות בגובה שחלק ממשקל הגוף יהיה גם על היידים, ולא רק על אזור הישיבה, כלומר, שככל שהרכיבה עם אוכף נמוך יותר, כך יש יותר לחץ על האזור. מומלץ לרכוב עם אוכף גבוה יחסית (נושא כיונון גובה האוכף לא פשוט כמו שחושבים, ואולי נקדיש לו כמה מילים בעתיד).

ב. לרכוב עם מכנסי רכיבה איכותיים. במכנסי רכיבה תפור ריפוד באזור המגע עם האוכף. ריפוד איכותי מאד מקל על הכאב, ודוחה את הזמן בו מתחיל הכאב להציק.

ג. לכל אחד מאיתנו רוחב אגן שונה, שמתאים לרוחב אוכף שונה, הדבר נכון בעיקר בהבדל בין נשים לגברים. יש אוכפים מיוחדים לנשים- והם רחבים יותר, בחנויות אופניים מקצועיות ניתן למדוד את רוחב האגן, ולהתאים אוכף. אוכף איכותי יתמוך טוב יותר באגן מאוכף פשוט.

ד. מסתבר שגם באזור הזה של הגוף יש שרירים, ולחלקנו שרירים אלו לא חזקים דיים. ככל שרוכבים יותר שרירים אלו מתחזקים, ומקלים על הכאב, אך לא תמיד, לצערי, מעלימים אותו.

ה.לבסוף, סעיף למתקדמים בלבד – אין תחליף לכיוון אופניים מקצועי אצל מומחה. אתה והאופניים מגיעים לקליניקה, ושם מכוונים לך באופן מדעי, גובה אוכף, כידון, ושאר ירקות. משם אתה יוצא, כשהאופניים שלך, מכוונות לפי גופך, וצרכיך האישיים, ואתה גם מרגיש קליל יותר באי אלו מאות שקלים. וזה שווה, מנסיון !

אם ניקח את המקרה שלי, אז אני רוכב עם אוכף גבוה ואיכותי,עם מכנסי רכיבה טובות, כבר מעל  3 שנים, אז אני רוצה להניח שהשרירים שלי התחזקו קצת, ואפילו עשיתי כיוון אופניים מקצועי במרפאה שמתמחה בנושא,   אז איך זה שכואב לי, ואני לא מצליח להפטר מהדבר הזה ??

נכון שכואב לי הרבה פחות ממה שכאב לי בתחילת הדרך, אבל דחילאק…. קצת התחשבות….

אז באווירת יוהכ"פ שזה עתה חלף, אני מניח שייסורים אלו, יקלו עלי במקצת  כשיתחשבנו איתי למעלה על העבירות שעשיתי, ומקווה שמחשיבים לי אותם  כמקדמה……

ותכל'ס,

הבנתי שבמקרה שלי הכאב פה בשביל להשאר, וצריך לחיות איתו.

 אז לכל אלו שלא מצליחים להפטר מהכאב, למרות כל מה שפרטתי, אין ברירה אלא לעשות מה שאני עושה, וזה לפחות כל רבע שעה עד  20 דקות בערך, לקום קצת ,לפדל בעמידה, ולשחרר קצת את האזור.

אין ברירה.

זה מה יש.

If you can't beat them – join them

בתקווה שבגלגול הבא יתחשבו בנו יותר.

פורסם בקטגוריה אופני שטח | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

התחלתי לחפש אופני כביש חדשות

DSC_4962

התחלתי לחפש אופני כביש חדשות.

כבר כחצי שנה שיש לי אופני שטח שאני בקושי רוכב עליהם, ששוים אי אלו שקלים בודדים.

כזכור, אנחנו לא אומרים סכומים, אז נסכים על 5 ספרות……. והראשונה לאו דוקא 1.

הבעיה החמירה  כשגם אשתי התחילה להזכיר לי את העובדה הזאת, " אתה כבר לא משתמש באופניים האלה, שכל כך רצית. מה קרה ? הם זולות מידי ?"

החלטתי בצער רב מאד למכור אותם,ולקנות אופני כביש שווי ערך.

להבדיל מהקניות הקודמות, הפעם אני כבר יודע  בדיוק מה אני רוצה.

אני שולט בחומר, כבר מכיר את הטרמינולוגיה, ויודע מה "נחשב" בתחום.

שילדת קרבון – החומר השולט באופני הכביש המובילים כיום. קרבון הוא חומר חזק, וקליל.

חלקי הינע ברמה גבוהה- לכל חברה המייצרת חלקים יש מדרג של קבוצות חלקים,   הנבדלות זה מזה ברמת הגימור, הדיוק והמשקל. קבוצה יקרה יכולה לעלות אפילו פי 10 מקבוצה זולה.

גלגלים טובים – לא כולם יודעים, אבל גלגלים טובים, הם המפתח לפיתוח המהירות באופניים. מחירם  של גלגלים איכותיים יכול להגיע למחיר של אופניים יקרות.

אז מכרתי את אופני השטח.

קניית אופניים, כידוע, זה לא תכנית חסכון, המחיר שחשבתי לקבל על המכירה הוא לא בדיוק מה שקיבלתי. זה מה יש.

התחלתי לחפש לעצמי אופני כביש.

שיטוט באתרים מתאימים באינטרנט, כמה טלפונים,  ומצאתי.

מדהימות.

שילדת קרבון יפיפיה, חלקים ברמה גבוהה, וגלגלים טובים.

והמחיר – שווה לכל נפש.

הכוונה לנפש שמוכנה לשלם.

ולנפש שמוכנה להתעמת עם הנפש השניה שגרה איתה בבית.

במשך שבוע, לדעתי, האופניים האלו לא עזבו את  הסלון  של הבית.

בהיתי  בהם שעות.

לאופני כביש יש חן ואלגנטיות, שאין באופני ההרים האגרסיביות ומגושמות.

7.5  קילו בלבד, של יצירת אמנות מדהימה.

אשתי כמובן לא הבינה מה ההבדל בין האופניים שמכרתי, לבין אלו שקניתי.

לשניהם היו שני גלגלים, ואף אחד מהם לא נוסע לבד- צריך לסובב פדלים, אז מה כבר ההבדל ?

היא אמרה שהצבע של האופניים החדשות פחות יפה מהקודמות.

מפרגנת.

אחרי שבוע היא כבר לא הייתה מסוגלת לסבול אותם בבית, והכריחה אותי להוציא אותם.

"מה, זה לא יפה מספיק ? " חשבתי לעצמי, תוך כדי הוצאתם לקור המקפיא בחוץ…..נעבאך…..

והרכיבה……

אוחחחח הרכיבה….

על זה כבר אין מה לדבר.

כפי שאופני כביש אינם בנויים לרכיבות שטח, כך אופני שטח, בעיקר עם שיכוך מלא (בולם זעזועים גם לגלגל האחורי) אינם בנויים לרכיבות כביש.

ההבדל בין רכיבה על כביש עם אופני שטח, לבין רכיבה על כביש עם אופני כביש, הוא בדיוק כמו ההבדל בין נסיעה עם ריאו צבאי על כביש, לעומת נסיעה עם פרארי על אותו כביש.

שילדת הקרבון החדשה שלי בולעת בתוכה את הרעידות המגיעות מהכביש, תחשבו שרוכבי כביש רוכבים עם מינימום לחץ אויר של 120 PSI , אם לא 140, כך שכל מסטיק דבוק על הכביש, מרגישים מיד בישבן. שילדת קרבון טובה, תשמש בולם זעזועים יעיל לכביש.

הרכיבה חלקה, מאד שקטה, הילוכים עוברים מיידית, כמו סכין בחמאה.

עונג צרוף.

התחלתי לרכוב כמעט מידי יום אחה"צ בכבישי הגולן, ובימי שישי, כשהתאפשר בעבודה,  הייתי יוצא לרכיבה אחת ארוכה יותר. ככל שרכבתי יותר , נהניתי יותר. רכיבת הכביש מצאה חן בעיני הרבה יותר מרכיבת השטח.

באחת מרכיבות השישי, חשבתי שאני צריך איזושהי מטרה להעמיד מולי, איזשהו יעד לכבוש.

היעד הזה הופיע  לאחר כמה ימים בצורת מייל.

זו היית תקופת יולי- אוגוסט, וקיבלתי מייל שמבשר שהחלה ההרשמה ל"רוכב ישראל" בסוכות.

"רוכב ישראל" זה ארוע רכיבה בן 3 ימים , המתחיל במטולה, ומסתיים באילת.

החלטתי שאני מתחיל להתאמן לקראת הארוע הזה.

והכי חשוב- שילמתי עליו מראש, כדי שהמוח הרומני שלי יפנים שזהו- אין חזרה מכאן.

כמעט מידי יום רכבתי כשהמטרה הזו  לנגד עיני. הייתי יוצא לרכיבה ב 5 בבוקר, וחוזר לפני שבע להתחיל יום עבודה.

כשנה וחצי לאחר שהתחלתי לרכוב, כשנה וחצי מאז שהתחלתי להזיז את עצמי גופנית, אני עומד להשתתף בארוע רכיבה ממטולה לאילת.

אני לא האמנתי לזה בעצמי !

פורסם בקטגוריה אופני שטח, רכיבת אופניים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה