אז מה עכשיו ???

כותרת : אז מה עכשיו ???

כותרת משנה: ואז הבריק במוחי הקודח הרעיון, שארכב באופניים להורים בקרית- אתא ואפתיע אותם. סך הכל 100 ק"מ של הנאה צרופה, כביש עמוס תנועה, ו"תמיכה"  רבה של אשתי….ואמא שלי….

מה עכשיו ?

שאלתי את עצמי חודש שלם, יום יום,  אחרי הרכיבה ההיא לחרמון.

למה יש לשאוף ?

הכל כבר מתגמד לעומת הרכיבה הזו לחרמון.

לתחרויות לא ארשם, גם ככה כולם בשבת…(תרוץ טוב). אז מה האתגר הבא, מה ימשוך אותי הלאה ?

התשובה לא אחרה לבוא, וכמובן גם היא הגיעה משיטוט מסיבי באינטרנט בלילות ארוכים.

רכיבה למרחק- זה הדבר הבא, אמרתי לעצמי.

מה זה רכיבה למרחק,  אתם שואלים.

או !! שאלה מצויינת.

זו רכיבה שכל יעודה הוא גמיעת מרחקים ארוכים, רכיבת טורינג בלע"ז. אין כאן עניין של מהירות או השגיות, אלא רכיבה למרחק ארוך לשם הפאן והאתגר. כמובן שגיליתי שיש לא מעט חבר'ה שהשריטה שלהם היא רכיבות ארוכות, כמו נגיד מת"א לאילת, סתם ככה באיזה יום חמישי בערב, או באר שבע אילת וחזרה, דרך מכתש רמון, מין קפיצה קטנה שכזו לאילת, לאיזה רכיבונת קלילה.

אז בואו נגדיר שרכיבה ארוכה זה  כ 100 קילומטר וצפונה.

והנה רצה הגורל, ובשבוע אחרי שאני משוטט סתם כך להנאתי באינטרנט, וחושב כל מיני מחשבות, תכננתי לנסוע עם משפחתי לשבת להורי בקרית- אתא. כן,  יש מקום כזה, והוא בקריות ליד חיפה.

ואז הבריק במוחי הקודח  הרעיון שארכב עם האופניים להורים ואפתיע אותם , אשתי תגיע אחרי ברכב עם הילדים, ונחזור יחד במוצ"ש, כאשר האופניים על מנשא ברכב.

הרעיון מאד מצא חן בעיני.

המכשול העיקרי שעמד בפני הוא לא המרחק, לא המאמץ, לא החום, ולא הקור.

המכשול הוא אשתי.

בואו נגדיר שאשתי סובלת מדיס-התמצאות-חמור-ביותר-במרחב. זה אומר שהיא מפעילה ג'י.פי.אס בנסיעות מיונתן לקצרין, ועדיין עוצרת לשאול אחרי כל צומת, את אלו שרוצים טרמפ- ולא לוקחת אותם- שלא יפריעו לה להתרכז בדרך. נסיעה כזו "ארוכה" לקריות, ועוד עם כל הילדים, מבחינתה זה שווה לחציית הקוטב הדרומי, על גבי אלפקה בהריון.

יומיים עד שתכננתי אסטרטגיה, עשיתי קבוצת פקודות, ביצעתי מודל, אזרתי אומץ ושאלתי את אשתי, אם אפשר במטותא, לרכוב להורים שלי, ושהיא תבוא אח"כ ברכב.

את התשובה לא אפרט כאן, אתן רמז, היא היתה שתי אותיות, האות הראשונה – ל'.

 ואז….

הוצאתי מהארסנל את נשק יום הדין.

"טוב" אמרתי, ועשיתי פרצוף כזה של מסכן. "אז אני מבקש את זה מתנה ליומולדת…..",

לפצצת האטום הזאת, אשתי לא היתה מוכנה. איזו הקרבה מצידי, להקריב מתנת יומולדת….אז כנראה שזה באמת חשוב לי, היא בטח חשבה….או זה מה שאני חושב שהיא חשבה.

"אני אחשוב על זה" אמרה, והבנתי, שאני יכול להתחיל להתכונן לרכיבה.

וכך היה.

יום שישי, חמש בבוקר, אני יוצא מהבית לכיוון קרית אתא. 100 ועוד קצת ק"מ.

עכשיו אתם מצפים שאתחיל עם תאורי הזיעה, והרגליים שבקושי מסובבות, והישבן הדואב….צר לי לאכזב אתכם.

 לא היה קשה.

לא אגיד שהיה קל, אבל באמת לא היה קשה במיוחד. שתי עליות לא פשוטות, באזור מגדל, ובאזור מסד

והשאר זרם בסדר גמור. 9:30 בבוקר, ואני בפתח בית הורי בקרית אתא.

אני מגיע עם האופניים, ובדיוק אמא שלי יוצאת מהאוטו עם השקיות מהשוק.

את קריאות  השמחה שראתה אותי שמעו עד צומת יגור, ואז עלתה השאלה, איפה אשתי והילדים, ולמה הם לא נכנסים.

אז עניתי שבאתי באופניים.

"מ-ה ????"

"ה-ש-ת-ג-ע-ת ??? "

עלתה הקריאה, ועכשיו שמעו אותה עד צומת כברי.

"אתה צוחק עלי", היא אמרה והסתכלה החוצה לחפש את אשתי.

"אתה לא נורמלי", היא אמרה, כשגילתה שהם באמת לא בחוץ. ואז הגיעו כרגיל, כל מיני משפטים באידיש מעורב בעברית, שאני שמח שלא הבנתי הכל.

וכרגיל הטלפון המסורתי לאבא שלי בעבודה: "תנחש מי הגיע ??" ועכשיו נוסף גם "נו תגיד, ואיך הוא הגיע? ב-א-ו-פ-נ-י-י-ם, הוא השתגע לגמרי !"

אז אחרי הסאגה הזאת, ושתי קילו שניצלים שחיכו לי טריים כשיצאתי מהמקלחת,

אפשר לסכם שנהנתי מאד.

100 ק"מ של מדיטציה ממש. לא קשה מידי ולא קל מידי. ממש כמו שאני אוהב.

"יכול להיות שזו הנישה שאני צריך לאמץ", אני חושב לעצמי, בזמן שאני פותח קצת תריסים בבית החשוך של הורי, ומדליק מזגן, כי אני כבר נוטף מים….

וגם עלתה בי המחשבה, שמזמן לא התחדשתי באיזה זוג אופניים, ושהגיע הזמן לאופני כביש אמיתיים ורציניים. הרי אני רוכב כביש רציני, לא ?

מלכות החרמון – חלק ב

אז איפה היינו ?

אה כן…. בשיא המתח של תחילת העליה לחרמון.

מקווה שהחזקתם מעמד את השבוע הזה.

 20 חבר'ה שרוטים בראש, מכל הארץ, שהחליטו לטפס להר הגבוה בארץ. באופניים.

התחלנו בהגושרים, אך העליה עצמה, כזכור,  מתחילה אחרי קיבוץ שניר, לכיוון הבניאס.

אני ועוד שני חבר'ה רוכבים יחד. מדברים תוך כדי העליה, ומכירים האחד את השני. מסתבר שכולם לא רוכבים "ותיקים" הרבה יותר ממני. מגיעים לבניאס. "נחים" קצת תוך כדי רכיבה במישור קצר, וממשיכים לטפס. "תכף יעצרו לנשום קצת", אני מנחם את עצמי, "בטח באזור הפניה למפל נחל סער". העליה לכיוון הפניה תלולה, וקשה "עוד קצת" אני מדרבן את עצמי, כדי לעמוד בקצב של שני האחרים שאיתי, והנה הגענו לפניה למפל סער, אין נפש חיה בצומת. שני החבר'ה שאיתי ממשיכים להם ברכיבה, ואז יורד האסימון , אין פה הפסקה, ממשיכים.

אני מרים את ראשי ומסתכל על קלעת נמרוד, שצריך לעבור דרכה בדרך לחרמון, היא נראית גבוהה מתמיד, וגם היא עדיין לא בחצי הדרך….. יאוש קל מתגנב לראשי, אבל השניים שאתי לא נותנים לי לפגר, ואנחנו ממשיכים יחד. העליה ארוכה ואין סופית. סיבוב רגליים, אחד אחרי השני. אני מעודד את עצמי באכילת תמרים תוך כדי הטיפוס, וממשיך לפדל. והנה אפילו מצליח לעקוף מישהו. וואלה. זה מעודד אותי מאד, ושלושתנו ממשיכים יחד לטפס.

קלעת נמרוד.

גם כאן אין הפסקה. החבר'ה האלו לא נורמלים אני חושב לעצמי. מג'נונים לגמרי.

מאד התאים לי דוקא איזה הפסקונת עכשו, משהו קטן, פיצפון,  ואני מבטיח לא לספר לאף אחד….לא עוזר…

אני כמו כולם ממשיך.

הישבן שורף ברמות שלא יתוארו, ואני מקפיד לרכוב בעמידה כל 15 דקות לכמה שניות כדי לשחרר את הלחץ, גם אוכל שני תמרים כל חצי שעה, לשמור על רמת סוכר בדם, שלא תגמר לי האנרגיה.

נוה אטיב.

ממשיכים.

"אם לא עצרו פה, כבר לא יהיו עצירות ברכיבה הזאת", אני חושב לעצמי בדאבון לב,

כנראה כשאומרים שעולים לחרמון, הכוונה ברצף ובלי עצירות , למה לא אמרו את זה קודם ???

"אם אני עומד בזה, וואלה, אני תותח אמיתי", אני אומר לעצמי וממשיך ללעוס ג'ל אנרגיה.

מג'דל שמס באופק, וה"קיר" (שיפוע חזק מאד) כבר מגיע.

אני מכין את עצמי נפשית…. והופ, עולים לרכיבה בעמידה ומטפסים את ה"קיר".

מה אגיד לכם, אחרי מעל 22 ק"מ של טיפוס, זה קשה, אין אויר, הרגליים בקושי מסובבות,

אבל מה – הכל בראש. בשלב הזה אין מצב לוותר ממשיכים כמו טרקטור איטי במעלה העליה. בסך הכל כ- 100 מטר, אבל 100 מטר אלימים במיוחד. כמה תושבים עם ילדים,שבטח כבר התרגלו למראה מטפסי החרמון,  מסתכלים עלי בהשתאות, וצועקים שלום, אני מנסה לענות, מנסה, אבל זה לא יוצא…. יצא לי איזה גרגור לא מובן….תנסו פעם…

עברתי גם את זה, הנה הסרפנטינה לחרמון.

אנחנו כבר על ההר- מטפסים לכיוון האתר. שלושתנו עדיין יחד.

איזה אויר, איזה נוף….. מ-ד-ה-י-ם.

הרכבים הבודדים שעולים בתקופה זו של סוף הקיץ לחרמון, מסתכלים על כל אחד מהרוכבים בחמלה מעורבת בהערצה. יאללה עוד קצת ואנחנו שם. הנה הקופות לאתר, החניה, החטיבה, עוד קצת.

והקצת הזה,חברים,  לא נגמר. שרתתי בחרמון יותר משנה , ולא זכרתי שהמרחק בין הקופות לאתר כזה גדול….. אני כבר מאד עיף… והרגליים בקושי מסתובבות… והאתר לא מגיע.

"עוד טיפה, הכל בראש", אני אומר לעצמי, ואז….

הנה חתולי השלג, הנה הסככות, החניה העליונה.

הגעתי לאתר החרמון.

את תחושת הסיפוק במטרים האחרונים, אי אפשר לתאר במילים. רכבתי את העליה הקשה ביותר בארץ.

אני, כן אני.

לא יאומן.

הרוכבים שכבר הגיעו לפנינו, יושבים להם יחפים ליד הקיוסק, בנדנות לראשם, בגדים צבעוניים מצועצעים לגופם,  לוגמים קולה קרה, ואוכלים חטיפי אנרגיה. מראה הזוי לגמרי… אנשים מבוגרים.

 מקבלים בברכה כל מי שמגיע.

כבוד !

אני קונה לי משהו לשתות ומצטרף לכולם.

האחרונים מצטרפים, והאחרון, כמובטח, הדוקטור, שבגילו המבוגר מצליח לנצח את ההר ושמח כל פעם מחדש- כאילו אצלו זו הפעם הראשונה.

אבל, זה לא נגמר….

כזכור, הצלחתי להשיג אישור עליה מהמח"ט, לרכבל העליון.

התארגנות אחרונה.

 חלק מוותרים ולא ממשיכים לרכבל העליון ומתחילים לרדת חזרה, אני מוודא שהש"ג נותן להמשיך, ויאללה, ממשיכים למעלה.

החלק הזה של העליה הוא סיפור אחר לגמרי. משהו שאין אותו באף מקום אחר בארץ. רכיבה של כ 4 ק"מ בסך הכל, שבה צוברים גובה של עוד כ 800 מטר אנכי. "קירות" הזויים לגמרי, הזויות מטורפות, הסיבובים חדים ומסוכנים, כשתהום מצד אחד . אבל הכל קטן עלינו.

איזה נוף…. אנחנו על גג הארץ, העננים מתחתינו, מסוק חולף מתחתנו, לא יאומן !!

אף אחד אפילו לא חולם להפסיק לטפס עכשו. כולם רוכבים, נלחמים על כל נשימה באוויר הדליל בגובה הזה, אבל הנוף, והתחושה החד פעמית של העליה לחרמון העליון, מכניסים אנדרנלין מטורף.

אחרי כ 40 דקות כולנו למעלה. במחסום העליון של החרמון.

הכי גבוה שאפשר להגיע בארץ. מכאן אי אפשר להמשיך.

כולם שיכורים מהתרגשות. אחר יותר מ 4 שעות של מאמץ כביר, ועליה אנכית של כ 2100 מטר.

 זה משתלם – משתלם בגדול !

מצטלמים בלי סוף.

מנסים להאריך את הרגע המתוק הזה. הרוחות מטורפות כאן.

וזהו, צריך לרדת כבר. יום שישי.

ויורדים.

40 דקות, ואנחנו בהגושרים. לא יאומן.

אם יש ארוע שטובע בך משהו לחיים, אצלי זו היתה הרכיבה הזו.

מלכות החרמון – חלק א

שוטטות באתרי אינטרנט בנושא אופניים, בעיקר אתרים העוסקים באופני כביש, מוציאה את האדם הממוצע בתחושה שמי שכותב את הדברים הוא … איך נגיד זאת בעדינות….דפוק בראש.

דיונים על דיונים מעמיקים ומפולפלים בנושא מספר סיבובי רגליים מומלץ לדקה, או בנושא לחץ אויר המומלץ לצמיג האחורי, בתנאי כביש רטוב, באספקלריית מחירו של קילו ליצ'י בשוק הסיטונאי, בזמן משבר כלכלי עולמי.

מאד מאד מעניין ומאלף.

אבל אי אפשר לפספס את ההזמנות לרכיבת שבת (רחמנא ליצלן) או שישי, או סתם יום של חול, שרוכבים מציעים ומחפשים פרטנרים לרכיבה. רובם המוחלט באיזור "המשולש" (כינוי לאזור רמלה, בית שמש, צומת קסטינה, משולש שתוחם אזור עם כבישים יחסית לא עמוסים ועם שוליים רחבים, שמהווה רוב שטח המחיה של רוכבי הכביש באזור המרכז), והרי ירושלים. נכון שראיתי במהלך הזמן אנשים שמחפשים פרטנרים לרכיבה לחרמון, אבל לא התעכבתי על הדברים ההזויים האלו יותר ממאית שניה.

עברו הימים, ושירשור אינטרנטי מסוים משך את תשומת ליבי, שאיזה אדם, רופא במקצועו, שגיל ששים כבר מאחוריו, רוצה להתחיל מסורת של רכיבה חודשית לחרמון. זה היה נשמע לי מדע בדיוני, ורחוק ממני ומיכולותי, אבל הנושא מאד עניין אותי, ועקבתי אחרי השרשור בפורום באינטרנט.

האיש פתח מועדון וירטואלי, בשם "אבירי החרמון", הכתיר עצמו כיו"ר זמני, והתחיל מחפש משוגעים שיצטרפו אליו.

והם הגיעו.

בהמונהם.

 במושגים של רכיבה לחרמון, 20 איש, זה הרבה מאד.

היה לי ברור שאני מצטרף לרכיבה הזאת. אם בעבר ההחלטה היתה ברמה של החלטת קבינט אסטרטגית לאומית ארוכת טווח, הפעם ההחלטה היתה מובנת מאליה. אני מצטרף.

במסגרת הדיונים וההכנות בפורום האינטרנטי, גילו האנשים שאני מהגולן, וגם טיפה מכיר את המערכת הצבאית, והטילו עלי לקבל אישור מהצבא להמשיך את הרכיבה עד הרכבל העליון.

כמי ששרת שנתיים מחייו בחרמון, העליה הזו מוכרת לי אישית, ומאד לא מצא חן בעיני לרכוב לרכבל העליון….היה נשמע לי הזוי ומטורף, אבל בלהט הקרב, ובהכרותי את מחט החרמון, השגתי את האישור המיוחל.

חניון הגושרים נקבע כמקום מפגש, השעה 5:45 בבוקר, על מנת לצאת בשעה 6:00 בדיוק. המשמעות של הרוכבים מאזור המרכז, וכולם כאלו, שהם יוצאים מהבית ב 3:30 בבוקר. הבטחתי לכם דפוקים בראש…קיימתי.

אני מאד מתרגש וכמעט שלא מצליח להרדם בלילה שלפני. פעם ראשונה שאני עומד לרכוב כביש עם קבוצה, ועוד לחרמון.

בשעה 5:35 בדיוק אני נוחת בחניון הגושרים. אני תמיד מקדים, גם בבר מצוות. אשתי משתגעת מזה, לפחות היא לא כאן להגיד "תמיד אתה צריך להגיע ראשון …." בניגון פולני,  במקום לישון

 (או לא לישון) עוד 10 דקות, אני מחכה כמו אהבל באוטו. לפחות היה איזה בופה….

בשעה היעודה מתחילים להגיע האנשים. מדייקים. יוצאים מהרכבים בבגדיהם הצבעוניים, עם הקרוקס המבריקים, ומתחילים לפרוק את האופניים. ואיזה אופניים, לא יאומן. כל אופניים במחיר בית בהרחבה של אניעם, עם שתי צימרים ליד,  כולל דמי רצינות, פיתוח ותשתיות.

אני מתחבא בצד עם אופני המתחילים  שלי, ומסתכל. כמובן שאני לא מכיר אף אחד.

וואלה, כנראה שככה נראים מקצוענים אמיתיים, אני חושב לעצמי. ואז מגיע אלי איש נחמד ומבוגר, עם קוקו ושער לבן, ומציג את עצמו, זה הדוקטור מהאינטרנט.  אני אומר לו שזו הרכיבה הראשונה שלי לחרמון, והוא מרגיע אותי ואומר שלא אדאג, ובכל מקרה הוא יגיע אחרון להר, האמת זה די הרגיע.

הוא אוסף את האנשים, מתדרך על הדרך, קובעים שהמפגש הבא יהיה ברכבל התחתון לצורך עליה לעליון באופן מרוכז.

יוצאים לדרך.

כבר בהתחלה מזהים את הקבוצה של החבר'ה שאותם רואים בתחילת הרכיבה, והפעם הבאה תהיה בסוף. הם בורחים קדימה בדהרה, ואני עם פשוטי העם מאחור, רוכב עם עוד שני חבר'ה ומשתדל לעמוד בקצב.

והוא רחוק מלהיות איטי. מאד רחוק. האנשים האלה באו לכבוש את ההר- ללא ספק.

עד צומת הטנק, זה מישור עם עליה מתונה יחסית, חימום שכזה.

אני מרגיש כבר חם, איזה חם- רותח, ועוד לא התחלנו בכלל.

משם מתחיל המשחק האמיתי.

********

Extreme Mexican Mountain Biking

High-speed mountain biking down the narrow alleys of Taxco, Mexico – it's the 'Down The Hill' race 2005.

עליות……עליות…..עליות….. ועוד עליות

תמיד כל כך ריחמתי על מי שעלה באופניים את העליה של חמת גדר בזמן שאני ירדתי במכונית. האיש נראה כל כך עצוב, כל כך מיוסר ומר נפש, ששאלתי את עצמי אם הוא עושה את זה בהתנדבות או שמישהו מאיים על חייו וחיי משפחתו….תמיד אתה אומר לאשתך שיושבת על ידך "תראי אותו  – דוקא איש מבוגר , כל הכבוד לו…." ובתוך תוכך אתה חושב שהוא יצא מדעתו, פשוט משוגע לאללה.

אז הפעם אני זה שרוצה לעלות את העליה הזו- שנחשבת לאחת הקשות בארץ.

העליה של חמת גדר היא "כולה" 5 ק"מ, מהצומת של כביש צמח, והמהדרין עולים אותה מחניון אתר חמת גדר, מה שמוסיף עוד קילומטר. נשמע לא הרבה.  אבל העליה הזו מכניסה אותך מיד לעסק. אין חימום, אין הכנה, אין זמן לנשימה, העליה המטורפת הזאת מתחילה בגדול, ממשיכה בגדול, וגם מסתיימת בגדול. אני החלטתי שהמשימה שלי היא פשוט להצליח לעלות את העליה הזאת, לא משנה בכמה זמן, כמובן המדובר ללא עצירה באמצע….. למי שמצטרף זה עתה…

שוב יוצאים ב 5:00 בבוקר- הפעם לכיוון חמת גדר. חונים בחניון של האתר, עולים על האופניים, ומתפללים.

החלטתי שכדי להצליח במשימה החשוב ביותר זה לשמור על דופק סביר, בכל מחיר. אחרת אתעייף מהר, ואשבר.

מחשבות לחוד ומעשים לחוד.

 מהר מאד אתה מגלה שאיפה הסביר ואיפה הדופק, הוא כבר מזמן בסביבות ה 90% מהדופק המקסימלי, ואף למעלה מזה.

כבר בתחילת העליה  אתה מרגיש שזאת עליה ברמה אחרת מהשאר, אחוזי השיפוע מטורפים ממש, ויש מקומות שאחוז השיפוע מתקרב ל 20% (מכונה "קיר" בלשון הרוכבים), שזה אלים במיוחד.

הרגלים כבדות, ובקושי מצליחות לסובב את הפדלים בשיפועים האימתניים האלו. יש מקומות שחייבים לפדל בעמידה, אחרת פשוט הפדלים לא מסתובבים. שם הדופק כבר מגיע ל 100%, ואפילו רואים על שעון הדופק מספרים שלא האמנת שתיראה, וההרגשה שתכף כפתורי השעון יוצאים מחוריהם.

נגמר השיפוע החזק, מתחיל שיפוע חזק קצת יותר. אין מנוחה. מאמץ פיזי קשה כל הזמן. כל הזמן. הריאות חושבות להתפקע, כל סיבוב פדלים כל התקדמות קטנה, כרוכה במאמץ אדיר.

כל קילומטר כביש מסומן בשלט קטן בצד הדרך. כל קילומטר נראה כנצח…

הזיעה ניגרת לעיניים, שמבחינתם מתחילות לשרוף, הישבן לא מבין מה קורה כאן בכלל, ומבחינתו גם הוא מרגיש צורך עז למחות ולהכאיב.

ואני בכלל לא מדבר על הנהגים, שההרגשה הכללית היא שרוצים לזרוק עליך בוטנים, או לפחות במבה,  מרוב תדהמה ורחמים. היהודים הם רחמנים בני רחמנים כידוע.

בקיצור בעליה כזו כולם נגדך ונגד הרצון שלך.

אבל בסוף אתה מנצח. איזו הרגשה.

 ווינר.

איזו הרגשה להגיע לשלט "הר נימרון", הרוס מעייפות, לדעת שעלית את אחת העליות הקשות בארץ, אם לא הקשה מכולן.

תחושה  פשוט מדהימה.

כאן המקום לספר לכם שיש מספר עליות בארץ שנחשבות מאד מאד מאתגרות, ומשמשות אבן שואבת לרוכבי כביש מכל רחבי הארץ. לרוב רוכבי הכביש לא מגיעים רק לעליה הזאת המסוימת, אלא העליה משולבת במסלול של כ 100 ק"מ, בסביבה. תענוג צרוף…..

בדרום לא רחוק מדימונה,  יש את כביש מעלה עקרבים, בהרי ירושלים יש את העליה מבית שמש לכיוון קיבוץ צובה, ובאותו איזור, העליה לישוב נס הרים.

בצפון, כל העליות ה"שוות" ביותר , הם אצלנו בגולן. גולת הכותרת- חמת גדר כמובן, שחלוקות הדעות אם זו היא מלכת העליות, או שמה מעלה עקרבים. עוד שתי עליות קצרות ואלימות במיוחד,ושתיהן דוקא קשורות למרום גולן,  הם העליה להר בנטל, בסך הכל 1.2 ק"מ,מהכניסה למרום גולן, אבל השיפוע משהו לא מובן בכלל, ופחות מוכרת לציבור הרחב היא העליה לתל פארס, בערך 2 ק"מ ממחצבת הטוף של מרום גולן, ו 3.5 ק"מ מהכביש המזרחי (98), שגם שם מהנדסי הכביש תכננו אותו כנראה בצום גדליה.

אבל העליה המאתגרת מכולם, היא דוקא לא זו עם השיפוע המטורף, אלא זו הארוכה והמתישה מכולם. וזו העליה לחרמון.

לכל הדעות העליה לחרמון היא גולת הכותרת מבחינת המאמץ הפיזי המתמשך, הנוף, והאוירה המיוחדת.

רכיבה מחניון הגושרים לאתר החרמון, היא כ 32 ק"מ, של עליה נון סטופ. שיעור העליה לא אלים כמו חמת גדר, ולמעט עליה קצרה ואימתנית בדמות " הקיר של מגדל שאמס", רוב העליה בשיפוע נורמלי.

אקיצר, זה הטופ שיש לכביש הארץ להציע לרוכבי כביש מאותגרים שכלית.

וברור לי, שאני צריך להיות שם. פשוט ברור לי.

אופניים – רוכב הכביש

כזכור קניתי אופני כביש, רק כדי להתחיל לטעום מטעם רכיבת הכביש.

כבר בחמש הדקות הראשונות של הרכיבה אתה מבין שמדובר כאן במשהו שונה לחלוטין. רכיבה אחרת. עוצמה אחרת.

לא מתעסקים באיך לא ליפול מאדמה לא הדוקה או איזה סלע, המדובר ב"עבודה" נטו. פעילות גופנית טהורה.

איזה שקט באוזניים, אין את הרעש של האדמה והקרקושים של אופני ההרים, השרשרת מסתובבת לה בשקט מופתי. מדיטציה ממש. כמובן שיש מכוניות חולפות מידי פעם , אבל בכביש הגולן התנועה מאד דלילה, בעיקר מוקדם בבוקר.

מבט על שעון הדופק מראה גם שהפעילות עצימה יותר- כלומר הדופק גבוה יותר, ובסוף הרכיבה גם שמחתי לגלות בשעון ששרפתי יותר קלוריות ממה שהייתי רגיל. וזה בכלל כיף.

אשתי לא שמחה בלשון המעטה מהמעבר החד שעשיתי לאופני כביש. "זה מסוכן", היא אמרה וכמובן צדקה, אבל מהם החיים ללא קצת סיכון, וזה שווה – שווה בגדול.

הרגעתי אותה בזה שהגדלתי את ביטוח החיים שלי ושעשיתי "ביטוח רוכבי אופניים"… זה מאד "שימח" אותה. כשאמא שלי שמעה על העיניין בטעות, היא בכלל יצאה מדעתה ואמרה רצף של מילים שעסקו בעיקר בלמה אני עושה לה את זה ושהיא גם ככה לא ישנה טוב בלילה , ועוד כמה מילים באידיש שלא את כולם קלטתי לשמחתי….

מחקר קטן באינטרנט גילה לי בכלל שהגולן הוא "גן עדן לרוכבי כביש" . מכל הארץ באים אנשים כדי לרכוב על כבישי הגולן.הסיבה- התנועה הדלילה, הנופים המדהימים שלנו, והעליות שחלקם נחשבות לעליות הקשות בארץ.

כן. הבנתם נכון. רוכבי כביש בדרך כלל אוהבי עליות. מין דפיקות שכזו.

אז התחלתי להתמסר לרכיבות הכביש. יום יום רכבתי בכביש שבין יונתן-קשת-אלוני הבשן. התחלתי בקטן – 10 קמ, ואז 20, 30 ואפילו 50 קמ. ההרגשה מדהימה. ויותר מזה, מתחילים להרגיש ירידה משמעותית במשקל. כל רכיבה של שעתיים היא מעל 1000 קלוריות. אין הפסקות או מנוחות כמו בשטח לקפה או חטיף- הכל תוך כדי תנועה.

ואז אתה מרגיש ש"מדגדג" לך משהו… משהו שתמיד רצית ולא העזת.  שהגיע הזמן לנסות לעלות את הגולן. מהכנרת, עד הבית- למושב יונתן. כמו האנשים האלו, שתמיד רואים מחלון המכונית ומרחמים עליהם ושואלים אחד את השני באוטו "למה הוא עושה את זה לעצמו ? ", או "הוא לא יכול לרכוב בדרך אחרת ?" . אני עכשו מבין את הרוכבים האלה. וגרוע מזה –  אני רוצה להיות כמוהם.

מכינים את האופניים והציוד ערב מראש, הספידומטר מוכן, המים, האוכל, אויר בצמיגים, מכניסים את האופניים הביתה להול, הולכים לישון וקמים ב 4:30 בבוקר כדי לצאת ב 5:00 , כדי להספיק את העליה לפני החום.

התוכנית- לרדת מהיהודיה, ולעלות דרך מעלה גמלא.

קמים מוקדם ויוצאים. איזה כיף. איזה אויר.

אני רוכב עם פנס קדמי, נצנץ אחורי, וגם וסט מחזיר אור. לא לוקח צ'נסים, בטח לא כשעדיין חשוך בחוץ.

הירידה מהירה מאד, קצת יותר מחצי שעה, ואני למטה בכנרת. עכשו בסך הכל נשאר רק  לעלות.

אני מתחיל לטפס.

מהר מאד אני מוצא את עצמי על ההילוך הקל ביותר. העליה ארוכה, הישבן כואב, כואב זו לא מילה נכונה, שורף- יותר נכון  – אבל אני ממשיך  בכל הכח.  אחרי רבע שעה כבר מתרוצצות מחשבות "בשביל מה לעזאזל אני צריך את זה ?" או "זהו ! רכיבה אחרונה !!!!",אני מנסה לסלק את המחשבות המרנינות האלו  תוך כדי גמיעת ג'ל אנרגיה, בולע אותו, ושותה להרגעת המתיקות….

 עוד קצת….אני כבר בכנף…. עוד קצת….צומת דליות….

 ורבותי- זה גם נגמר.

כשמגיעים הביתה- ההרגשה עילאית שקשה לתאר. הצלחתי לעלות את הגולן ! באופניים !!!

אם המורה שלי להתעמלות בתיכון היה רואה אותי- הוא לא היה מאמין.

אני שכשהיה צריך לעשות 3 סיבובים ברחובות מסביב לבית הספר, הייתי מתחבא אחרי חצי סיבוב ומצטרף בסיבוב האחרון "מתנשף " כולי, אני שבשעורי ספורט התעקשתי שברידג'

הוא ספורט תחרותי – מצליח לטפס באופניים את הגולן.

מדהים !!!

ההצלחה נותנת תאבון לנסות משהו קשה יותר.

מאתגר יותר.

מטורף יותר.

אני מחליט – העליה של חמת גדר. זאת המשימה הבאה.

אופניים – יש מה ללמוד

אופניים – יש מה ללמוד

אז אחרי ששדרגתי כל מה שכבר יכולתי, חשבתי שהגיע הזמן לשדרג גם את היכולת שלי.

היכולת באופני הרים מורכבת מהכושר האישי- שמגיע עם הזמן, ועם האימון והרכיבות , אבל יש יכולת שצריך לרכוש, והיא היכולת הטכנית של רכיבת אופני ההרים.

כל עוד רוכבים בשבילי עפר רחבים, יש ליכולת הטכנית משמעות מועטה יחסית , אבל כשנכנסים לרכוב בעליות מטורפות ומסולעות, או בירידות קשות, שגם הם מצולקות בסלעים, ישנה טכניקה שאותה צריך ללמוד כדי להשאר על האוכף ולא "להבעט" ממנו , ולמצוא את עצמך מריח את הכורכר מאותו מישור גאומטרי. יש כאלו שרוכשים את היכולת הטכנית הזו באופן אינטואיטיבי, או ע"י חיקוי של אחרים, אבל אני רוב הזמן רוכב לבד, והאינטואיציות שלי בנושא הזה כנראה לא משהו.

הבנתי  שישנם מספר בתי ספר בארץ להדרכת אופני הרים, ונרשמתי לקורס בן 3 מפגשים בימי שישי שנקרא "רכיבת שבילים מתקדמת", שהתקיים ביער עופר שבכרמל. למה דוקא לקורס הזה ? לא יודע. השם צילצל לי טוב, והרגשתי רוכב "מתקדם", זה עשה לי טוב לאגו.

הקורס היה מאד מוצלח. עוברים איתך שלב שלב על כל נושא היציבה ברכיבה, העברות משקל, מעבר מכשולים ועוד. הקורס באמת היה ממש מעולה, אך ככל שהוא התקדם והעמיק הרגשתי איכשהו שאני לא כל כך בעיניין. מה זה כל ה"התאבדויות" האלו על סלעים בזויות ירידה מטורפות….

רכבנו בשבילים שנקראים "סינגלים", מונח שהיה חדש לי. סינגלים אלו שבילים ברוחב של גלגל אופניים אחד, שמתפתלים להם בינות לעצים ביער (קיצור המילה SINGLETRACK מאנגלית). הרכיבה בסינגל שונה מאד מהרכיבה בשביל רחב (המכונה "דאבל", ברוחב של שני גלגלים- כלומר מכונית), היא מהירה, עם סיבובים חדים ומהירים, ודורשת ריכוז ויכולת טכנית. בסינגלים המישוריים והרגועים מאד נהנתי, אבל כשנכנסנו לסינגלים בירידה מטורפת , עם "דרופים" (קפיצות סלע), התחלתי קצת להזיע בקצות אצבעותיי, ובסיבוב האחרון שעשינו, ברבע שעה האחרונה של המפגש האחרון של הקורס, דפקתי התהפכות מהסרטים, כנראה שלחצתי חזק מידי על הברקס הקידמי ביציאה מ"דרופ", והתגלגלתי קדימה כמו טיל קטיושה, כשהקסדה עוצרת חצי סנטימטר מסלע.

אחרי נפילה כזאת, קשה מאד לחזור לרכוב בקצב של כולם. אתה עושה בקרת נזקים, קודם כל לאופניים כמובן…..( השריטה עמוקה, הזהרתי אתכם), ואח"כ לגוף הדואב השרוע על השביל. כמה שפשופים, כתף כואבת מאד, ושורש כף היד צועק "הצילו". אבל הכי הכי הכי כואב זו הבושה, שאני, כן אני, נפלתי כמו טירון ביזון, ועוד לפני כולם….. ואני עוד אמור להיות רוכב "מתקדם" עאלק.

בדרך הארוכה לגולן אני מתחיל לחשוב שכל הרכיבה הטכנית הזאת אולי לא בשבילי. מה אני צריך לרכוב כמו איזה דביל בשבילים צרים ובירידות מטורפות, מה רע בשבילים רחבים וטובים כמו שיש לי ליד הבית, למה אני תמיד צריך להתחכם….גם אשתי לא תרמה להרגשה הטובה שלי, בשאלות כמו "למה אתה צריך את זה…." או "ממה הפצע הזה ברגל ?"  – "הלכתי לצרכניה, ראיתי חתול ורדפתי אחריו, הוא טיפס על עץ , טיפסתי אחריו ונפלתי ….." מה השאלות האלה ???  לא שואלים גבר, רוכב אופניים, ממה נפצע  !!

למחרת כבר יצאתי לרכיבת "תיקון". רציתי להוכיח לעצמי שאני ממש טוב ברכיבה טכנית, בשבילים שליד הבית. התחלתי להתאמן על כל מה שלמדתי בקורס. והאמת- הלך לי לא רע בכלל. פה ושם קצת נפילות, אבל כבר אמרנו שמי שלא רוצה ליפול, שישב בבית וישחק טאקי.

אבל ההרגשה הזו שאולי הרכיבה הטכנית הזאת לא בשבילי לא עזבה אותי, והאמת קצת ביאסה  אותי. ניסיתי קצת לקרוא באינטרנט, לדבר עם חברים לרכיבה, לשאול אחרים ובעיקר את עצמי

אולי כדאי להפסיק עם ה"שטח" הזה. למה ליפול ?? למה לא נרכוב חלק ?? ולמה ולמה ולמה….

ואז ההארה הגדולה לא אחרה לבוא.

פרוז'קטור ממש.

קסנון של  טנק שמאיר בעיניים בכינון ישיר.

"אני רוצה לנסות להיות רוכב כביש".

רק לנסות.

 קצת.

 אם יהיה טוב, אז נמשיך….

אז קניתי אופני כביש.

זולות.

מבטיח לכם. באמת.

זולות.

והתחלתי לרכוב בכבישי הגולן.

יש לי אופני שיכוך מלא

יש לי אופני שיכוך מלא עם בלמי דיסק. איזה כיף.

אני יוצא לרכיבה הראשונה.

החיוך פשוט לא יורד מהפנים. לא יאומן. משהו אחר לחלוטין.

כל מהמורות השטח "מתגהצות" תחת בולם הזעזועים האחורי של האופניים. מקומות שקודם הייתי חייב לרכוב בעמידה כדי לא לחטוף חזק מידי בגב, אני ממשיך לשבת, והבולם פשוט "בולע" את השטח – הרגשה מדהימה.

עם זאת, רכיבה ראשונה באופניים חדשים- ההילוכים קצת קופצים  ולא עוברים חלק, הבלמים קצת מעצבנים- שהדיסק נוגע ברפידה- לא נורא- נסדר את זה.

איזו רכיבה מדהימה.

 בשבוע שלאחר מכן אני מנסה את כל המסלולים סביב מושב יונתן עם האופניים החדשים.

אותם מסלולים, ותחושת רכיבה כל כך שונה. כיף אדיר.

 אחרי אותו שבוע, אני מחליט למסד את הקשר ביני ובין האופניים לקשר קבוע ואמיץ יותר. תרתי משמע.

החלטתי שאני קונה קליטים.

מה זה קליטים, אתם שואלים ?

אז ככה. קליט זה רכיב קטן שמתחבר לנעל מיוחדת לרכיבה, ומאפשר חיבור מהיר לפדל של האופניים.

כלומר בזמן הרכיבה- הרגליים מחוברות לפדלים, מה שמאפשר דיווש יעיל וחזק יותר ללא חשש "התנתקות" מהפדל.

קראתי על זה המון באינטרנט, וחזרתי למחרת עם פדלים ונעלי רכיבה עם קליטים- לרכיבה ראשונה.

כולם אמרו לי "תראה הרכיבה שלך תהיה אחרת לגמרי…." .

החיבור לקליטים היה מהיר מאד, אבל הניתוק מהם הלך , בואו נגיד….. יותר בעייתי.

אני לא יכול לספור את מספר הפעמים שחזרתי הביתה עם שריטות ופצעים, בגלל שהרגל לא השתחררה מהפדל בזמן. תקופת ההסתגלות לרכיבה ה"מחוברת" היתה לא קלה, וה"רכיבה האחרת לגמרי" לא מגיעה מהפעמים הראשונות, אבל אחרי שקצת מתרגלים, וגם נופלים, הגוף מתרגל לחלץ את הרגל בתנועה סיבובית והעסק הופך לתנועה אינסטינקטיבית. ואכן, הרכיבה שונה לחלוטין, ולאורך זמן, אתה פשוט לא יכול לרכוב לא מחובר.

כך גם למדתי שנפילות זה חלק מהעסק, ומי שלא רוכב, כנראה גם לא נופל….

אחרי שקצת התרגלתי לרכוב מחובר לאופניים, החלטתי שהגיע הזמן להתחבר גם לאנשים ולקבוצות לרכיבה משותפת.

לצערי, כל הרכיבות שהיו לי עד אותה העת, היו ברובן לבדי, ומקצתן עם כמה חברים טובים מיונתן ורמת מגשימים.

באינטרנט מצאתי קבוצת רוכבים באחד מישובי הגליל התחתון, שנפגשים מידי יום ו לרכיבה משותפת.

השכמתי קום בימי ו, ויצאתי לרכוב עם חברים חדשים שלא הכרתי קודם.

רכיבת אופניים היא ענף ספורט מאד חברתי. עצם הרכיבה יחד יוצרת אוירה שלא היתה לי ברכיבה לבדי.

תחושת המאמץ המשותף, ההפסקות, הקפה, התמרים , יוצרים חיבור מיוחד בין האנשים בטיול.

ואז זה קורה. זה מכה בך.

אתה  מגלה כבר אחרי מפגש או שניים, שאחד הדברים המשותפים לכל רוכב אופניים שמחשיב עצמו "כבד", היא מחלה מאד קשה ומדבקת, שכיום היא עדיין חשוכת מרפא,  שנקראת בלטינית "שידרוגיטיס" או בעברית "שדרגת".

 כדי להבין את משמעות המחלה, אני רוצה לתאר לכם מפגש בין קבוצת רוכבים, המכירים בינהם יותר או פחות. זה הולך ככה:

כבר בחניה קולטים שעל המנשא של הרכב שהגיע יש אופניים, שהשם שלהם לא ברור כל כך, אבל הם נראים מעניינים.

הרוכב יוצא מהרכב, לבוש בגדי רכיבה ונעלי קרוקס, ומתחיל להתעסק בפירוק האופניים מהמנשא- תוך שהוא מנסה לקלוט בזוית עיניו, מי קלט שהוא הגיע, ומי מסתכל לכיוונו….

הוא מוריד את האופניים, בדרך כלל נוצצות מנקיון, ומתקרב לכיוון הקבוצה תוך שהוא פוזל לצדדים, מבעד למשקפי השמש של "אוקלי", לוודא שקולטים אותו.

הוא מניח את האופניים בצד וחוזר לרכב להביא את שאר הדברים.

 עכשו נחלק את חברי הקבוצה לשתיים:

אלה שבחיים לא יסתכלו ולא יתפעלו.

ואלה שבאותו רגע, יסתערו לכיוון האופניים ויתחילו "לרחרח".

 הראשונים, יפזלו מבעד משקפי השמש שלהם לכיוון האופניים, שלא יראו שהם מתלהבים חס וחלילה. רמת הפזילה היא כל כך עמוקה, שהעיניים כמעט יוצאות מחוריהם, וצריך אופטומטריסט שיבוא להחזיר אותם למקומם. הם בחיים, אבל בחיים לא יגידו מילה טובה.

השניים מתחילים לטייל לכיוון האופניים, סתם הולכים, ושורקים להנאתם עד ש"לפתע" הם יעני נתקלים באופניים. ואז מתחילים לרחרח… למשש, להסתכל…, להתכופף, ואז קוראים לחבר שלהם "בוא בוא תראה…. זה המעביר החדש של סראם", והנה הבולם החדש של "פוקס". הם אלה שיבואו אליך ויגידו לך "וואלה שיחקת אותה, אופניים יפים". ככה זה יכול להמשך לנצח, זה מסתכל ובוחן את אופניו של זה, עד שמישהו מכריז על יציאה למסלול, סוף סוף.

 בעצם, תחילת מפגש של כל קבוצת רוכבים היא "רחרוח" הדדי זה את אופניו של זה, לראות מה חדש, מה השתנה , מה אפשר עוד לחדש, איפה קנית וכמה עלה.

יש רוכבים שכל פעם שתראה את האופניים שלהם יהיה בהם משהו חדש.

זו מהות מחלת ה"שידרוגיטיס" –  הרצון העז והבלתי נשלט כמעט, לשדרג כל דבר שבאופניים.

 כשהגעתי לרכוב בקבוצה, גיליתי שהמחלה הזו מוכרת למדע, ואני לא היחידי שחולה בה, יש גם אחרים, וזה עודד אותי מאד.

כשאתה בקבוצה אתה מגלה לראשונה באיזה אופניים רוכבים אנשים אחרים. אתה מגלה שילדות אופניים וחלקים, שרק קראת עליהם באינטרנט, ועכשו הם פה לפניך, חיים ונושמים.

איזה יופי . איזה חגיגה.

אתה גם יכול להשוות את היכולת הפיזית שלך בטיולים, מול אחרים, מה שלי היה חשוב מאד, שכן לא ידעתי אם אני רוכב סביר, כי לא היה לי למי להשוות.

אלו הצדדים הטובים של המפגש.

 הצד הפחות טוב, זה ההחלטה ש"גם אני צריך כזה",

רכיבה בקבוצה מעבר לטיול ולהנאה,  היא הדבקה הדדית של מגיפת ה"שדרוגיטיס".

אופניים – נכנסים לשטח…ומשדרגים

אלי מוסקוביץ

למחרת הקניה של האופניים, קמתי בשעה 6 בבוקר, התלבשתי, שמתי קסדה על הראש ויצאתי לנסות את האופניים שקניתי אתמול.

מה אגיד לכם, הרגשה מדהימה !

מייד מרגישים את ההבדל בין אופניים מקצועיות, לאופני "מדבקה". הרכיבה שקטה, ההילוכים מדויקים ועוברים חלק יחסית, הכל הרמוני, והכי חשוב – חדש.

אין כמו רכיבה על אופניים חדשות.

זה ממש כמו להוציא רכב חדש מהחברה. אותה הרגשה לגמרי.

ואיזה אויר צח, חיות של לפנות בוקר, חוצות את השבילים, חזירים ,צבאים, ממש על יד הבית. מדהים.

חזרתי הביתה מזיע והרוס, אבל עם חיוך גדול על הפנים.

עוד באותו יום קניתי מפת סימון שבילים של הגולן, ובניתי  מסלולי רכיבה סביב מושב יונתן. כל מיני דרכים שמעולם לא הייתי בהם, שנמצאים ממש מתחת לאף.

בימים הבאים יצאתי לשטח. השטח היה לא קל. קוליסים של טנקים שפוצעים את השביל, עליות , ירידות, חציית נחלים עם זרזיפי מים, הכל חדש בשבילי, איזה כיף. איזה אויר.

לפעמים אני מחליק מועד ונופל, ואז קם עם חיוך, וממשיך לרכוב.

איזו הרגשה נהדרת, כמעט כל רכיבה אני חוזר עם שפשוף פה, ופצע שם, ושריטה ומה לא…. אבל הכל מתגמד לעומת ההרגשה של הרכיבה.

ואז מגיע יום שישי.

עולים על המשקל, ואכן – הוא משתף פעולה.

יש תוצאות.

ירידה הדרגתית נרשמת במפלס השומן בגוף.

זה נותן את הכוח להמשיך ולהתמיד.

וכך מספר חודשים המשכתי ברכיבות, תוך כדי השתתפות פעילה בפורומים, ובאתרי תוכן בנושא אופניים בארץ ובעולם.

ויום אחד זה מגיע.

כנראה בלתי נמנע.

אתה מסתכל על האופניים, והם מסתכלות עליך חזרה.

אתה מבין שזה לא זה כבר, זה לא כמו שהיה…..

ומשדר לאופניים " תבינו, זה לא אתם, זה אני….."

אני כבר רוכב רציני ואני מרגיש שאני רוצה לשדרג את האופניים לשיכוך מלא.

בכל הפורומים מדברים על ההרגשה ה"אחרת" של רכיבה בשטח עם אופני שיכוך מלא (בולם זעזועים גם מאחור, ולא רק מלפנים- למי ששכח…).

וזהו נופלת ההחלטה.

אני רוצה לשדרג לשיכוך מלא.

כל מה שמפריד כרגע ביני לבין האופניים, זה סכום כסף מסוים (כזכור לא מדברים על זה…), והקשה ביותר, להשיג את הסכמתה של אשתי לשגעון החדש.

לך תסביר לה: שיכוך מלא, רכיבה אחרת, אני כבר יודע מה תהיה התגובה…

ואי לכך , מכין את כל הארטילריה הכבדה, מטוסי הקרב, והחימוש המונחה המדויק, לשיחה עם אשתי שהולכת להגיע.

ואז אני מחליט הגיע הזמן.

אני לוקח את אשתי לצד, והיא כבר נכנסת ללחץ ושואלת "מי מת ???" בפנים לבנות….

"מה פתאום מת", אני אומר , "אני בסך הכל רוצה לשדרג את האופניים לאופניים שיתאימו יותר לשטח של רמת הגולן", אני אומר." זה גם יותר טוב לגב שלי, אני כבר לא צעיר, ואני לא רוצה שיתחיל לכאוב לי הגב,  ואת יודעת שאני רוכב, והאופניים לא סגורים באיזה מחסן….."

"כמה ?" היא שואלת את השאלה הישירה והכואבת.

"ככה וככה" אני עונה….. "אבל לא צריך להוסיף בכלל הרבה, שכן אני אמכור את האופניים שלי, בהרבה יותר ממה שקניתי כי שדרגתי אותם…. וגם אני מוכר את הספידומטר שקניתי לפני יומיים, כך שבכלל , לדעתי אני הולך להרוויח מהעסק "

ועוד כהנה וכהנה טיעונים מלומדים, ולאחר נאום חוצב להבות – ממתינים לגזר הדין.

שקט….

ועוד שקט….

"נראה" היא אומרת, ואני נושם לרווחה.

עשיתי את זה.

הייתי טוב.

"נראה" – למי שלא יודע, זה "בסדר", רק שאשתי לא תגיד "בסדר" כדי שלא אשמח מידי, ואחשוב שהלך בקלות ואבקש עוד דברים מחר.

מכיוון שאשתי מכירה אותי, היא בכלל לא הופתעה שבאותו אחר צהרים, חזרתי עם אופני שיכוך מלא, חדשות ונוצצות, עם חלקים "סוף הדרך",  ופרצוף מאושר. ישר הלכתי אליה, חיבקתי ונישקתי אותה, וקראתי לה לראות את האופניים שכבר חנו אחר כבוד ב- הול במרכז הבית.

"יפות מאד" היא אומרת, אבל אני לא רואה שום הבדל בין מה שהיה לך, לבין האופניים האלה.

"כמה עלו ?" היא שואלת.

לשאלה של שתי מילים היא קיבלה תשובה של עמוד כפול, ואיבדה את הריכוז באמצע.

"שורה תחתונה", אני מכריז "כמעט לא עלה".

תחושת עידוד מסוימת, מציפה את אשתי, שמבינה שבטח משהו מסתתר במילה "כמעט", אך מבינה שהמלחמה כבר אבודה….וחבל להפיל חללים לשוא עכשו.

וכך אנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב, האופניים עומדים אחר כבוד ב-הול, ואני נהנה להסתכל עליהם, בודק כל זוית, מצלם מכל צד, ורץ לאינטרנט לספר לחברה.

 אלי מוסקוביץ

emosko@gmail.com

כזכור משבוע שעבר, התחלתי לרכוב על אופניים

בס"ד

כזכור משבוע שעבר, התחלתי לרכוב על אופניים.

וכשאני מתחיל משהו, אז זה בגדול. מה זה גדול- בענק !

כל יום התחלתי לרכוב על האופניים המצוקמקות שלי. ממושב יונתן לצומת של יונתן. 7 ק"מ. היה קשה . זה לא הליכה מסביב למושב. גם לא דומה. לאט לאט עם הזמן התחלתי להרגיש שבסוף הרכיבה אני לא חייב לשכב על הגב ולחכות למד"א להחייאה. אני אפילו מצליח לעמוד קצת. אבל הישבן כאב בטרוף. חייבים לעשות משהו.

 הלכתי וקניתי אוכף חדש לאופניים, ברוחב של נגמ"ש. באותה הזדמנות, גם ראיתי מעבירי הילוכים נחמדים, אז הם קפצו לי גם לשקית. לא שרציתי, תאמינו לי, הם קפצו לבד. וכך האופניים של ה 250 שח שלי, הפכו לאופניים משודרגות של 700 שח. איזה הבדל ! ההילוכים עוברים יותר טוב, והלמטה מרגיש סובל פחות. וכך רכבתי לי לצומת וחזרה יום יום חודשיים ימים.

יום אחד, ככה ללא התראה מוקדמת, קמתי עם זיעה קרה ואמרתי "אני עושה את זה !" היום אני רוכב למושב קשת. כן כן. היום. יום העבודה חלף עבר לו, והנה הגיע אחה"צ. אני עולה על "מדים" של רכיבה, ומתחיל לרכוב לקשת. למי שלא מכיר, למושב יונתן יש יציאה אחורית. מאד מאד ציורית, בין כרמים ומטעי נשירים, אבל  הכל בעליה מטורפת שלא ידעתי שנמצאת שם כבר שנים. אני רוכב ומרגיש איך כל סיבוב רגליים דורש ממני כוחות שאני לא יודע מאיפה צצו, הריאות חושבות להתפקע, ואני ממשיך. וואלה זה לא נגמר, כל הדרך לקשת עליה אחת גדולה.

 לא ידעתי. דוגרי לא ידעתי.

באוטו זה 5 דקות על השעון, והוא אפילו לא צריך קיקדאון…

הגעתי לקשת, ישבתי לי בתחנת ההסעה בכניסה לישוב. "עשיתי את זה" אמרתי לעצמי בגרון ניחר, תוך כדי ריקון בקבוק מים שלם. הבעיה – עכשו גם צריך לחזור. בכוחות שנשארו לי עליתי על האופניים, והפעם- הפתעה ! הדרך לטובתי. איזה כיף כמעט הכל ירידה. מסתבר שחוקי הפיזיקה עובדים גם בכיוון ההפוך. כשאתה מתחיל בעליה, בסוף תהייה ירידה. איזה כיף !

 הגעתי הביתה עם חיוך מאוזן לאוזן, עם גב גמור, ועם ישבן שלא ארחיב עליו את הדיבור, ועם סיפוק אדיר שרכבתי 10 ק"מ.

ואז קיבלתי החלטה היסטורית ברמה של החלטת דרום אפריקה על ביטול האפרטהייד: אני רוכב רציני – ולכן אני צריך אופניים חדשים.

אבל איזה אופניים לקנות? מה טוב ? כמה עולה ? את מי שואלים, אני וואלה לא מכיר מישהו שרוכב על אופניים באופן רציני. אז התחלתי לחרוש את האינטרנט אחרי תשובות.

ככל שהעמקתי לחרוש ולחפור, הבנתי שאני לא מבין כלום. פורומים אינסופיים שמדברים על רכיבות שטח מטורפות, אופני כביש, כל מיני חלקים של אופניים שאין לי מושג מהם עם המון אותיות אנגליות , כל מיני איקסים, אלים  ו ארים. דבר אחד חשבתי שהבנתי, שככל שיש יותר איקסים וארים זה כנראה יותר טוב. אבל מה קונים? לילות שלמים ישבתי על האינטרנט. התחלתי להשתתף בפורומים, העלתי שאלות, וקיבלתי גם תשובות. חלקן טובות יותר, חלקן פחות, ולאט לאט התחלתי להבין מי נגד מי.

מסתבר שהעסק לא מסובך מאד. יש שילדה, שמחוברים לה גלגלים, שאותם מפעילים מערכות. יש מערכות של חברת שימנו (מכיר- שהייתי קטן אמרו לי שימנו זה טוב), ויש גם סראם (לא מכיר- אבל בפורומים אמרו שזה טוב).

הבנתי שיש אופני "מדבקה", ככה מכונים האופניים הפשוטים, שהשלדה מיוצרת ביצור המוני, ורק מדבקת השם משתנה.אלו אופניים שמיועדות לרכיבה רגועה בעיר, במושב, ללא דרישות מיוחדות לעמידות ולאריכות ימים.

הבנתי גם שמנגד יש את האופניים המקצועיות יותר, כאלו שאיתם אפשר אפילו לרכוב בשטח, ויש יצרנים שונים ופירמות שונות- בדיוק כמו מכוניות או אופנועים. אופני השטח הבנתי מתחלקים לשתי קטגוריות: זנב קשיח- אופניים שיש להם בולם זעזועים מקדימה בלבד, ושיכוך מלא, כאלו עם בולם זעזועים גם מאחור. הראשונות זולות יותר, והאחרות יקרות יותר.

החלטתי ללכת ולקנות אופניים טובות, כאלו עם מערכות עם הרבה איקסים, וגם שיהיו עם זנב קשיח, וחלילה לא יקרות מידי. כאן המקום להדגיש שבשום מקום, לא בכתבה הזאת ולא באילו שיבואו אחריה, לא אזכיר סכומים. זה דבר אישי מאד, שהשתיקה יפה לו, בעיקר שיש לך שאיפה להשאר נשוי לאותה אישה לאורך זמן, אז עימכם הסליחה.

וכך הלכתי לי ובחרתי את הפרטנר הראשון שלי לרכיבות שטח: אופני זנב קשיח נחמדות מאד, עם מערכות שהיה כתוב בהם איקס (בדקתי- אפילו גם טי), ובעיניין המחיר – בואו נגיד שהאופניים עלו סכום של 4 ספרות, והראשונה שונה מ –  1.

הבאתי אותם הביתה, הכנסתי אותם להול (אל תצחקו, אצל ההורים שלי בבית היה הול, ולכן גם אצלי בבית יש הול), ופשוט בהיתי בהם. איזה יופי. מחר ננסה אותם חשבתי לעצמי, צילמתי אותם, ורצתי לספר לחבר'ה באינטרנט.

 אלי מוסקוביץ

emosko@gmail.com

אופניים – ההתחלה שלי

 בס"ד

לפני שבוע מצלצל הטלפון בביתי ." לא תאמין מה השגתי" אומר הקול מעברו השני של הקו, "אתה זוכר שאנחנו מפרסמים ב"כוכב הצפון" ?"  "זוכר", אמרתי. "אז הציעו שנכתוב סדרת כתבות בנושא אופניים", "יופי" אמרתי, ופניתי לנקות את החולצה מנטפי הטחינה מארוחת הערב שטפטפו עליה, "יאללה ביי", "מה ביי ?" הוא שואל "אני בטח לא כותב….. אז כנראה אתה תצטרך". המילים נאמרו בקול שקט… אבל שמעתי כל מילה. "מה לי ולכתיבה, הדבר האחרון שכתבתי היה תיזה לתואר שני, לפני 6 שנים, שאני אפילו לא זוכר מה היה הנושא שלה… מה לי ולזה ??" "אין מי שיכתוב, וזה טוב לביזנס", הוא פסק , ואז אמרנו שלום שלום, ונשארתי להסתכל בטלפון שביד שלי.

האיש בקו השני היה אבי מגבעת יואב, שותפי העסקי בחנות האופניים  "מצמן את מרוץ" בטבריה.

"אז מה עכשו", חשבתי. "מה כותבים, איך כותבים, אף פעם לא כתבתי לעיתון… ובכלל מה אני מבין, אני בסך הכל רוכב אופניים חובב, שהנושא קצת יצא אצלו משליטה, מי אני שאכתוב או אייעץ", חשבתי.

ואז התחלתי לחשוב על העיניין, ואמרתי לעצמי, שבסך הכל יש אנשים מן הישוב, שאולי רוצים להתחיל קצת לרכוב על אופניים, אבל חוששים אולי, וצריכים מידע בסיסי, דוקא מחובבן, שמדבר אליהם בגובה העיניים.

ואולי זה דוקא יכול להיות מעניין ונחמד, ואולי אני אפילו אהנה מזה, רחמנא ליצלן.

אז לכל אלו שקצת מתעניינים, חוששים, מתלבטים, אני אספר איך אני הגעתי בכלל לכל הסיפור של האופניים, ואח"כ אסקור קצת מנסיוני האישי את הענף, מנקודת מבטו של חובבן מושבע.

מאז ומתמיד אני זוכר את עצמי כאדם שמן. ילד שמן שהפך למבוגר שמן (למרות שאמא שלי מוחה בתוקף, וטוענת שזה ממש לא נכון, "אולי קצת מלא…"), לפני 7 שנים התחלתי איזושהי דיאטה, אחת מיני אלפים, והצלחתי להוריד 25 קילו. הייתי בעננים. שנתיים בדיוק. והמשקל עלה מעל ומעבר למשקל שעלה בעבר. אמרתי לעצמי שהבעיה איתי שאני לא זז, טוחן כמו בהמה, ולא זז. אז התחלתי לעשות הליכות, מסביב למושב יונתן, מקום מגורי. ואכן התוצאות לא אחרו לבוא, והמשקל החל לרדת.

 יום אחד בשנת 2006 אני מקבל צו גיוס למילואים, יומיים גיבוש למג"דים של האוגדה, בשדה בוקר. שחרורים ע"י מפקד האוגדה בלבד.

צה"ל קורא, סרג'יו יוצא.

יצאתי למילואים.

בבוקר השני העירו אותנו ב 4 בבוקר, כולם בבגדי ספורט, מפקד האוגדה מכריז שיוצאים לטיול אופניים, בנחל צין.

אחלה. איזה כיף. אני בכושר מצוין, אחרי שנתיים של הליכות, אני תותח ממש.

לקחתי אופניים והתחלתי לדווש.

וואו ! איזה הרגשה. שנים שלא רכבתי באופניים. איזה כיף.

וההילוכים – אפילו עוברים, בנקישה אחת. במדויק. לא צריך לחפש את ההילוך כמו שהייתי ילד….איזה כיף.

אחרי 10 דקות החיוך נמחק. התחילה עליה.

יורדים להילוך הכי קל, והדיווש קשה. קשה מאד. והישבן….או הישבן…. בוער וכואב…עוד מעט נגמר… עוד מעט נגמר…. וזה לא נגמר !

זהו. יורדים להליכה, בקושי תופסים נשימה…..אני ועוד 5 אנשים הולכים לנו בעליה.

איזה בזיון. אני בכושר מצוין, חשבתי, אני עושה הליכות כבר שנתיים, מה קורה פה ???

התשובה הגיעה ביום המחרת. כל גופי היה תפוס. אפילו במקומות שלא ידעתי שהתקינו לי שם שרירים…

ואז ירד האסימון.

רכיבה מפעילה שרירים אחרים לגמרי מאשר הליכה. כנראה.

והמשכתי לי בהליכות השגרתיות.

אבל אחרי שנתיים של הליכות, התחיל לשעמם לי. נמאס לי, תחביב ההליכה היה לי משעמם מידי, לא מלהיב, וגם לא בזבזתי עליו כסף , אז מה הכיף ?

 בפסח של שנת 2006, כשלושה חודשים אחרי הטיול אופניים ההוא, החלטתי שאני מנסה לרכוב קצת באופניים. לקחתי את האופניים המחלידים של בתי הגדולה, ורכבתי ממושב יונתן לצומת של המושב עם ציר המפלים.

איזה כיף.

ההילוכים לא עוברים, מיד הרגשתי, אבל ממש ממש נחמד.

הגעתי לצומת.

איזה סיפוק אדיר. 3 וחצי קילומטר.

יאללה, עכשו רוכבים חזרה.

מיד בתחילת הדרך התגלה לי הסוד הנורא. כל הדרך עד כאן היתה ירידה. מתונה.וחזרה הכל בעליה.מתונה.

מאיפה צצה העליה הזאת לעזאזל, אני גר פה 12 שנה, ולא ידעתי שיש עליה מהצומת למושב.

העליה, המתונה הזאת, גרמה לי להגיע הביתה גמור לחלוטין. כמובן שלמחרת לא יכולתי לזוז, אבל אמרתי לעצמי, לרכוב מהבית לצומת וחזרה, זה אתגר רציני, ואני חייב לעמוד בו.

אני חייב אופניים טובות יותר.

בו ביום נסעתי במיוחד לגיסי ביקיר שבשומרון, לקחתי אופניים חדשות יחסית שלא היו בשימוש, שעלו לו 250 שח שלמים (הוא קומבינאטור ! קנה דרך קופת חולים….), בדרך עצרתי בקניון פ"ת וקניתי מכנסיים עם פד, מיוחדים לרכיבת אופניים, וחזרתי הביתה.

זו הנקודה חברים. זו הנקודה שהכניסה לחיי את האופניים. ומכאן, כל המושג "פנאי" אצלי מקבל משמעות אחרת.

אלי מוסקוביץ

emosko@gmail.com